לא היה לי קל לצפות במפגש בין ספרד וגרמניה, שילוב קטלני של לילה לבן ומשטח חימר איטי ומייגע גרמו לי ללא מעט התעפצויות. באחד מאותם ניקורים מצאתי את עצמי לפתע ביציע של אצטדיון ענק מוקף בהמון ספרדי זועם.
משטח החול האדום נראה מאיים ומפחיד במיוחד ולקולו המתלהב של הכרוז התפרץ אליו שור ענק מימדים עם מבט זועם בפניו. המורה לביולוגיה מהתיכון שלימד אותי שהשוורים אינם חיות טורפות נראה באותו הרגע אמין כמו שר ההסברה העיראקי במלחמה האחרונה.
הקהל הספרדי הריע בקולי קולות, עודד את השור וליבי נכמר אל המטאדור המסכן שיאלץ להיאבק ביצור האימתני. הכרוז קרא בקולו של אותו מטאדור, אך הוא נבלע בתוך הרעש המהדהד של הספרדים המשחרים לטרף.
"נדאל, נדאל, נדאל!!!", הם צרחו בקול מחריש אוזניים, לא הייתי זקוק לתואר שני מהרווארד כדי להבין שזהו שמו של השור המנופח. ואז קלטתי אותו, המטאדור, הוא לבש חולצה כחולה - לבנה, התנשא לגובה של 1.70 מ' ונראה חסר סיכוי מול המפלצת שרק חיכתה לקרוע אותו לגזרים.
השור פרץ בריצה אל עבר המטאדור שרק ניסה להתחמק, "זה ייגמר בדם", סיננתי לעצמי בלב ונשאתי תפילה שרק יצליח לצאת משם בחיים. הקהל הספרדי לעומתי היה חסר רחמים, ככל שהשור שיסה במטאדור הנמוך את קרניו הוא רק עודד חזק יותר, הם רצו ניצחון מוחץ, ייחלו לנוקאאוט מהיר.
 |
| דודי סלע. בתפקיד המטאדור הישראלי (אמיר לוי) |
|
לרגע חשבתי כבר להקריב את חיי, הרי כל חוקר שינה יעיד על כך שאי אפשר למות בחלום, ארוץ לתוך הזירה, אגן בגופי על המטאדור המסכן ואז אתעורר. אלא שלפתע התרחש הלא צפוי, פתאום השור ניסוג לאחור, המטאדור ניצל זאת והחזיר מלחמה. הצבע חזר ללחיי והקהל הספרדי השתתק. "מי זה?" שאל אותי האוהד שהיה לידי, "אני חושב שקוראים לו דודי", עניתי בזהירות כדי לא להסגיר את זהותי הישראלית. "דודי? דודי כמו דוד מהתנ"ך שניצח את גוליית?", "כן, משהו כזה", עניתי בחצי חיוך.
הכתוב הינו טור דעה