אין ספק שהכדורסל בישראל לקח צעד קדימה בשנים האחרונות, כשמלבד מכבי ת”א שמאז ומתמיד הייתה בטופ האירופאי, נכנסו עוד שתי קבוצות שמכוונות בדיוק לשם, ועל הדרך רוצות לשבור את ההגמוניה הצהובה בליגה המקומית, כזו שנמשכת מספר לא מבוטל של עשורים ברציפות.
שתי הקבוצות המדוברות הן כמובן הפועל ת”א והפועל ירושלים, כשאל כל אחת הגיע בעלים חדש עם כיסים עמוקים, אך כל אחד מהם בחר בדרך שונה לחלוטין. מצד אחד, עופר ינאי נכנס בכל הכוח והצהיר כבר מההתחלה שהוא עומד להביא את הצד האדום של תל אביב עד ליורוליג, ולשם כך הוא פיזר כסף לכל עבר, הביא שמות גדולים כשהקבוצה עוד הייתה ביורוקאפ ועמד ביעד שלו מהר מאוד.
מהצד השני, משפחת אדלסון, בראשות מתן הצעיר, לקחה שליטה על האדומים מהבירה, אך בחרה בגישה שונה: למרות הכיסים המאוד מאוד עמוקים של המשפחה והעובדה שדי בקלות היא יכולה להעמיד את אחד מהתקציבים הגדולים ביבשת, בירושלים החליטו לקחת את זה לאט לאט, לבנות מערכת עם אנשי מקצוע מנוסים ולהרכיב קבוצות איכותיות מצד אחד, אבל לא מפוצצות מדי מצד שני.
עופר ינאי ומתן אדלסון (חגי מיכאלי)הבלאגן עם האוהדים שכנראה כבר לא ייפתר
נקפוץ קדימה בזמן, הפועל תל אביב, כאמור וכידוע לכולם, נמצאת בעיצומה של עונת הבכורה שלה ביורוליג, בעוד שהפועל ירושלים עדיין מחפשת את הכרטיס למפעל הבכיר באירופה דרך היורוקאפ. אז אם ה”עופר ינאי בויז” עמדו במטרה שלהם מהר מאוד בעוד שהפרויקט של מתן אדלסון עדיין בדרך לשם, למה אני חושב שבטווח הארוך הירושלמים יזכו ליותר נחת מהתל אביבים?
ובכן, הכל מתחיל ונגמר באוהדים, וזאת הסיבה העיקרית שאני סבור שמצבה של הפועל ירושלים טוב יותר מאשר מקבילתה האדומה מהעיר ללא הפסקה. עופר ינאי אומנם העמיד סגל טופ יורוליג כבר בעונת הבכורה שלו במפעל, תוך כדי החתמה של כוכבים על חוזים ארוכי טווח שישמרו את חוזקת הסגל לשנים הבאות, אך בין לבין הוא איבד אמון מאוהדי המועדון, וכן זה ממזמן לא רק “הגרעין הקשה” או האולטראס.
האוהדים המועטים הפועל תל אביב. זה מה שעופר ינאי מקבל (רועי כפיר)ברגע שאתה יכול למכור כרטיס ב-50 ש”ח למשחק בין שתי קבוצות מצמרת היורוליג, רק כדי למלא את היציע, אתה צריך להבין שעשית משהו לא נכון. בסופו של דבר, כל עוד האוהדים לא יחזרו בהמוניהם, לא יהיה לפרויקט של ינאי לא כדאיות כלכלית, וגם בסופו של דבר לא הצלחה מקצועית.
השקט והתהליך שמביא איתו מתן אדלסון
ומהצד השני, נכנס מתן אדלסון, גם כן כאמור עם כיסים מאוד מאוד עמוקים, אך הוא לא עשה צעדים דרמטיים שמרחיקים את האוהדים כבר מההתחלה, והוא אפילו לא היה צריך להביא סוללת כוכבי יורוליג כדי לזכות באמון הקהל. למה אתם שואלים? כי הוא יודע שהסוד הוא תהליך איכותי, כזה שמעבר לשמות כדורסל גדולים שיתרוצצו על הפרקט, יצמיח בעיקר מערכת בריאה, כזו שתוכל בבוא העת לבנות קבוצות ראויות, שבעזרת תקציב שרק עולה משנה לשנה תצליח להתחרות ברמות הכי גבוהות.
שוב חוזרים להפועל ת”א, שמעבר לבלאגן אליו היא נכנסה עם האוהדים, כזה שאני בספק אם יוכל להיפתר בעידן עופר ינאי, היא רושמת כמות לא מבוטלת של סערות. פעם זו סערה עם הישראלים של הקבוצה, אחרי זה הצוות המקצועי והמאמן, ואז שוב זה חוזר לאוהדים, ככה, כמדי שבוע, התרגלנו לשמוע ולדבר על סערה חדשה שהגיעה לעולם בחסות הפועל תל אביב.
ג'ורג' חינאס, דימיטריס איטודיס, עופר ינאי וצחי רייכנשטיין (רדאד ג'בארה)איך זה קשור לירושלים? כי להפועל ת”א אין את המערכת הבריאה שיש לאלו מהבירה, אין את השקט הניהולי שמאפיין את מתן אדלסון, ויותר מהכל: אין לה את הרצון ואת ההבנה שככל שהדברים יתנהלו בצורה מסודרת, עם כמה שפחות רעש מאחורי הקלעים וסערות על בסיס שבועי, כך הקבוצה תהיה טובה יותר, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.
עופר ינאי נמצא בנקודה קריטית להמשך הפרויקט שלו, כי הוא יכול לפזר את כל הכסף שבעולם, אבל כל עוד למשחקי הקבוצה יגיעו מספרים של בין 400 אוהדים בליגה ל-5,000 ביורוליג, כך תיפול אצלו ההבנה שהקבוצה הזאת לא תוכל להגיע רחוק. הירושלמים לעומתם? לאט לאט, ולאחר שבנו קבוצת טופ יורוקאפ וסיימו במקום הראשון בשלב הליגה, הם עושים את דרכם לליגה הבכירה ביבשת, וזה יקרה במוקדם או במאוחר, בין אם דרך הדלת הראשית או דרך הדלת האחורית.
הכתוב הינו טור דעה.