רעידת אדמה רבותיי, שריפה אחים שריפה. אם לא תתחולל סנסציה בהתעמלות האומנותית, ישראל תסיים אולימפיאדה ללא מדליה לראשונה מאז סיאול 1988. איך נישא את הבושה האיומה הזו? כיצד נוכל להראות כעת את פנינו בניכר?
אין לי שום כוונה לתקוף כאן את הספורטאים כפי שנעשה פה יותר מדי בתקופה האחרונה. תפקידם של ספורטאים הוא לא לעורר את הזיקפה הלאומית למרות שלפי התגובות המתלהמות שנשמעו נגדם נראה כי יש כאלו שמשוכנעים שכן.
התפיסה השגויה בציבור הרחב היא כי מדליה היא חזות הכול, ההנחה הרווחת היא כי אותם ספורטאים אשר במשך ארבע השנים שקדמו לאולימפיאדה ספק אם מרבית מהמלעיזים ידעו על קיומם, אמונים על האדרת שמנו בתפוצות. אם הייתה זו רק התפיסה של ההמונים אזי הייתה זו צרה קטנה, שכן מההמון לא ניתן לצפות לכלום, אלא שבאופן מקומם גם אנשי הוועד האולימפי שידרו על אותו הגל כשפצחו בקמפיין "המירוץ למיליון" בו חתכו בגסות ממשכורתיהם של הספורטאים כדי לקדש את אותה מדליה נשגבת עם גימיק עלוב של מיליון ש”ח למדליית זהב.
נראה כי "המדליה" היא בסופו של דבר תרופת הרגעה שמטרתה לייצר תחושה שקרית ש"הכל בסדר", שאנחנו ממשיכים לשמור על הגחלת וכי אפשר לנשום לרווחה עד לאולימפיאדה הבאה. אז הפעם הרופא לא חתם על המרשם לכדור ההרגעה, ולמעשה כבר לפני ארבע שנים, אלמלא שיוט מדליות הרואי של שחר צוברי היינו מסיימים את אולימפיאדת בייג'ין ללא אקמול ממתכת ארד.
 |
| שחר צוברי. לא היה אחראי על הזקפה הלאומית לפני 4 שנים (GettyImages) |
|
| |
אני שותף לאכזבתה של לי קורזיץ, ספורטאית ענקית אשר רצתה בכל מאודה לסיים את התחרות על הפודיום וכמובן שאני משתתף גם באכזבתם של כל יתר חברי המשלחת אשר קיוו לזכות במדליה ולא צלחו בכך. אני שותף לאכזבתם, אבל אני לא כועס ולא מבקר. לכעוס אפשר על התנהלות חובבנית או על הפגנת חוסר רצינות, הדברים האחרונים שאפשר להאשים בהם את כל אותם ספורטאים נהדרים אשר מקדישים את כל חייהם במשכורת זעומה להגשמת חלומם.עם זאת, למרות האכזבה מהפיספוס אפשר לקוות כי מעז ייצא מתוק. אולי דווקא "הסערה הגדולה" שתתרחש בקרב אלו הרואים במדליה כחזות הכל היא שתביא סוף סוף לעשיית סדר וניקוי אורוות בספורט הישראלי המשווע לתיקון.
אם אנחנו לועגים לשחיינים אפריקאים המתאמנים בבריכות קצרות, בזמן שהקשת הבכיר במדינה מתאמן במטווח הקצר ביותר מ-50 מטרים ממטווח אולימפי, אז יש לנו בעיה. אם אותו קשת שהתאמן בתת-תנאים מצליח בניגוד לכל הסיכויים והנסיבות להשיג את הכרטיס לאולימפיאדה ואנחנו מונעים ממנו את ההשתתפות באמתלה של קריטריון ישראלי חסר הגיון אז הבעיה היא קשה שבעתיים. אם נפילה מצערת מקורה, רגע טרגי בקריירה של מתעמלת, משמשת עבורנו כתמריץ ללעג ולהשפלה, אז לא רק שאנחנו חסרים בתרבות ספורט, אלא שאנחנו חסרי תרבות בכלל.
 |
| לי קורזיץ. שותף לאכזבה, לא כועס לא מבקר (יוסי ציפקיס) |
|
| |
במקום לחשוב כיצד המדליה האולימפית תציל את ישבנם ותשמור על כסאותיהם, עסקני הספורט צריכים להיות טרודים ועסוקים כעת בשאלה כיצד להבריא את הספורט הישראלי החולה. במקום לחפש מדליה שתשמש כאקמול לגוסס, צריך להתחיל לעבוד מלמטה, להשקיע בתשתיות, ליצור מערכת חינוך המעודדת ילדים לקחת חלק בפעילות ספורטיבית, לפתח בפרויקטים מיוחדים ספורטאים צעירים מבטיחים, להבטיח תנאים סוציאליים לספורטאים אשר משקיעים את חייהם ונזרקים לכלבים רגע לאחר הפרישה ולעשות בדק בית וסדר באיגודים מסוימים אשר מנהלים מלחמות פוליטיות על גבם של ספורטאים.הטיפול בספורט הישראלי לא יכול להיות בגישה הישרדותית של "העיקר שתהיה מדליה", לא יקרה דבר אם גם מריו לא נחזור עם מדליה, כל עוד הדרך הקלוקלת שבה הספורט הישראלי מתנהל תשתנה מן הקצה אל הקצה.
הכתוב הינו טור דעה