מביא לנו כבוד

כחובבי ספורט זכינו ללא מעט רגעים ספורטיביים גדולים שאי אפשר לשכוח - ניצחונות, הפסדים, שיאים שנשברים. אחד הרגעים האלה, שאני אישית לא אשכח, הוא אותו ערב יום השואה לפני שנתיים בו ירד אברהם גרנט על ברכיו עם ידיים מונפות מעלה כמאמן צ'לסי במשחק הגומלין מול ליברפול בחצי-גמר ליגת האלופות.

קשה להסביר את הסמליות הבלתי נתפסת בו נאלצנו לצפות במשחק בערוץ הגרמני, דווקא בערב יום השואה, בשל אי השידור של המשחק בערוצים הישראליים, כמובן מסיבות מובנות ומוצדקות.

זו לא הרגשה קלה לצפות במשחק כדורגל בערב יום השואה במקום באחד מהסרטים החשובים שנעשו על המלחמה הארורה והסבל הרב שעבר העם היהודי. אז דאגתי לצפות בסרט אחד מהשעה 20:00 כדי להגיע עם מצפון נקי למשחק.

אברהם גרנט חוגג בוומבלי. שגריר של כבוד (רויטרס)

אני רוצה להאמין שעל כל משחק אחר בליגת האלופות הייתי מוותר בערב כזה, אבל כשמאמן ישראלי שמייצג את כל המדינה, עומד על הקווים של קבוצה אירופית גדולה בשלב כה גבוה - זו היתה גאווה לראות את המשחק.

העובדה שגרנט עמד עם סרט שחור על היד, כבן לניצול שואה, ודאג להדגיש בכל מדיה אפשרית את יום השואה, עשתה לישראל שירות מדהים והוכיחה שהצלחה ספורטיבית אחת יכולה לתרום הרבה יותר מעשרה מסבירים לאומיים שמנסים להגן על המדינה בדעת הקהל העולמית.

במקום אולי כתבה קטנה על ציון יום השואה בישראל בעמודים פנימיים בעיתוני בריטניה, כל הממלכה ידעה באותו ערב על יום הזיכרון שכ"כ חשוב לנו - זה נאמר בכל ערוץ טלוויזיה, תחנת רדיו, שלל הצהובונים הפופולאריים ואתרי האינטרנט הגדולים.

אברהם גרנט. הצלחות ספורטיביות עושות את העבודה (רויטרס)

והשנה שוב פעם גרנט עשה זאת, ממש סמוך לכניסת יום השואה, הוא הגיע להישג השני בטיבו בקריירה שלו, אחרי העליה לגמר ליגת האלופות עם צ'לסי, כשהעפיל עם פורטסמות' הקטנה לגמר הגביע האנגלי לאחר 0:2 על טוטנהאם העדיפה.

שוב פעם גרנט מביא לנו גאווה ישראלית, לפני השבוע הקשה ביותר שלנו בשנה עם שני ימי זיכרון. היה תענוג לצפות בו (שוב בערוצים זרים) נכנס עם ידיים מורמות לכר הדשא בוומבלי, עם שריקת הסיום, וחוגג ניצחון עם קבוצה המדורגת במקום האחרון בליגה שכבר ירדה השבוע לצ'מפיונשיפ.

גרנט על הברכיים אחרי העליה של צ'לסי לגמר לפני שנתיים (GettyImages)

גרנט הפך לאהוב התקשורת האנגלית, לאיש היקר ביותר של אוהדי פומפי, לאחד שכישראלי חינך את כל שחקניו בקבוצה להילחם עד הרגע האחרון. רוח הלחימה של שחקניו, שעם מאמן אחר ככל הנראה היו נשברים מזמן, הביאה אותם לגמר. ולמרות שמדובר בצ'לסי, למרות שמדובר במוליכת הפרמייר-ליג, למרות שעל הנייר היא הרבה יותר טובה, לא אתפלא אם גרנט יזכה להניף גביע אנגלי על הפודיום כמאמן ראשי וימשיך להיות שגריר נפלא לישראל.

הכתוב הינו טור דעה