גרמניה האחרת

בילדותי, הייתי שונא גדול של נבחרת גרמניה. עוד ממשחק הכדורגל הראשון שראיתי בחיי, גמר יורו 1996 בין צ'כיה לגרמניה, נוצרה בי השנאה הזו. כמובן שלישראלי לא חסרות סיבות נוספות, אבל אותה ווינריות לא אטרקטיבית היתה בראשן.

הרי הצ'כים אז היו פנטזיה של כל אוהד כדורגל. אנדרדוג מובהק, סינדרלה אמיתית וכדורגל מלהיב ומרגש. עבור ילד שרק מתחיל לפתח את האהבה למשחק, מדובר בחלום.

גרמניה מניפה את הגביע ביורו 1996. זיכרון ילדות כאוב (GettyImages)

חוץ מזה, הגרמנים גם הדיחו קודם לכן את אנגליה האהובה שלי בחצי הגמר, ביורו שנערך בחצר האחורית. אוי, שברון הלב. והנה אנחנו, 14 שנים לאחר מכן, ושוב גרמניה מעיפה את האנגלים מלאי התקוות, למגינת ליבי.

אלא שהפעם, שומו שמיים, האכזבה לא שורפת כמו אז והטינה העזה כלפי הנבחרת השנואה עליי מכל כבר שככה והצטמקה. על זה חתום יואכים לאב. וגם יורגן קלינסמן, קודמו בתפקיד. המהפך האישיותי שהם חוללו בנבחרת שעוררה יותר אנטגוניזם מכולן מדהים ואני חייב להודות, נשביתי בקסמו.

יואכים לאב. ביחד עם קלינסמן, חתום על המהפך של גרמניה (רויטרס)

מ-0:1 קטן בכל הזדמנות, גרמניה הפכה לנבחרת רעבה, כיפית וסוחפת. נכון שהשער של למפארד צורם לכולם, גם לי, אבל בשורה התחתונה הקבוצה העדיפה ניצחה באותו משחק, אין על כך עוררין.

אף פעם לא נכללתי בגל האהדה הישראלי כלפי נבחרת ברזיל. גם לא כלפי ארגנטינה. אף פעם לא עשה לי את זה, הסלאלומים הוירטואוזיים. תמיד העדפתי את משחק המסירות הספרדי או האלגנטיות הצרפתית.

אוזיל חוגג. מחזיק את מרכז השדה הכי טוב בטורניר (רויטרס)

אז ספרד בינתיים מגמגמת קצת, לאכזבתי הרבה, ואילו צרפת המבישה כבר מזמן בבית, אבל גרמניה מצליחה לתפוס את מקומן. מרכז השדה של חדירה ואוזיל, עם התגבור של שוויינשטייגר, הוא אולי תגלית הטורניר.

אז תסלחו לי, אוהדיו של ליאו מסי או קאקה, ממה שראיתי במשחקים הקובעים (אל תספרו את המשחק מול סרביה), גרמניה היא הנבחרת הכי מרשימה של הטורניר. אם אתם שואלים אותי, גמר בין ברזיל לארגנטינה לא יהיה, והאמת? לא צריך להתבאס מזה יותר מדי. כי מה נגיד ומה נאמר, יש גרמניה אחרת.

הכתוב הינו טור דעה.