"רק אחרי שמשהו נעלם, אתה לומד להעריך אותו", לימדה אותנו ג'וני מיטשל בשירה המפורסם "Big Yellow Taxi". השיר הזה זימזם לי הרבה בראש אתמול.
היום, הרבה יותר מבעבר, אני מעריך את הנבחרת של אברהם גרנט שאמנם לא הפגינה טקטיקה מדהימה אבל נלחמה עד הדקה האחרונה ואפילו את ריצ'רד נילסן שאמנם לא רשם תוצאות יוצאות דופן, אבל ניסה להנחיל כאן דרך שונה.
הנבחרת הנוכחית לקחה אותנו שנות אור אחורה לימים חשוכים בהם נחשבנו לאחת הנבחרות החלשות ביבשת ומה שבטוח, ככה אי אפשר להמשיך. לא יכול להיות שמדינה ששולחת נציגה לליגת האלופות ועזבו רגע את השיטה הנוחה של פלאטיני, מציגה נבחרת כה עלובה.
להגנתו של קשטן יאמר שכמות הדקות הזעומה לה זוכים הליגיונרים שלנו בליגות האירופאיות השונות היא בהחלט בעוכרינו ומקשה על הנבחרת, אבל פה בדיוק צריך להיות השינוי הראשון - שחקן שיפתח בהרכב הנבחרת חייב להיות שחקן שמשחק באופן עקבי בקבוצה שלו.
באמת שקשה לי לבוא בטענות לעומר גולן, שכמעט לא רואה דקות בלוקרן, איך אפשר לצפות ששחקן כזה יגיע למשחק כל כך חשוב ולפתע ילהטט על הדשא? דווקא במקרים כאלה בדיוק אפשר להשתמש בשחקני ליגה חמים, כמו שלומי ארבייטמן או אלירן עטר.
 |
| ארבייטמן חוגג. זה בדיוק הזמן לשחקני ליגה חמים (תומר גבאי) |
|
שינוי נוסף שצריך לקרות, הוא באצטדיון. נכחתי במשחק וגם יצא לי לצפות במשחקה של שחר פאר מול סווטלנה קוזנצובה בארצות הברית, תאמינו או לא, אך העידוד בנכר לטניסאית הבכירה שלנו היה קולני יותר מהעידוד לנבחרת.
אצטדיון רמת גן לא מספק אווירה ביתית במאום, שווה להסתפק בפחות צופים בבלומפילד שיספקו עידוד מאסיבי לנבחרת. מי שצפה במשחק בין שוייץ ויוון, ראה כיצד תמכו האוהדים באדום לבן בנבחרת הבינונית שלהם ועזרו לה להשיג את ההכרעה בדקות הסיום.
משחקי האימון צריכים להיות נגד יריבות ראויות, עם כל הכבוד לצפון אירלנד היא איננה נבחרת בקליבר הבכיר באירופה, לא צריך לחשוש ממשחקים מול אריות היבשת, זה רק יכול להועיל ולתרום.
 |
| אצטדיון בלומפילד. בית ראוי לנבחרת (רועי גלדסטון) |
|
בשורה התחתונה, רק העפלה לטורניר רציני תוכל להקפיץ את הנבחרת הקדימה. תרבות עידוד נבחרת נוצרת אצל אוהדים שמלווים באופן עקבי את נבחרותיהם בטורנירים הגדולים מסביב לעולם. כדי שגם אנחנו נוכל לפנטז על ימים כאלה, המהפך צריך להיות של 180 מעלות ויפה שעה אחת קודם.
הכתוב הינו טור דעה