לנבחרת ארנגטינה אין מה להיות מאוכזבת. שחקני נבחרת ארגנטינה, שהודחו בשמינית גמר המונדיאל עם 4:3 לצרפת, צריכים להסתכל על עצמם במראה ולהגיד “זה המקסימום שהנבחרת הזו יכולה להשיג”.
למונדיאל 2018 נבחרת ארגנטינה אולי הגיעה עם הסגל החלש ביותר בידעו באלביסלסטה. אז נכון, חוד התקפי שמורכב ממסי, סרחיו אגוארו, גונסאלו היגוואין ואנחל די מריה אולי יכול להצית את הדימיון אצל חלק מהאנשים, אך זהו רק תעתוע. בעמדת השוער לנבחרת ארגנטינה אין באמת דמות שאפשר לסמוך עליה, ההגנה כבדה, הקישור לא יצירתי, איטי ופשוט לא מספיק טוב. בשורה התחתונה, נבחרת ארגנטינה הודחה בצדק.
ליאו מסי הוא בעצם קורבן. לא קורבן במובן המילה שהוא לא אשם, אלא הוא כן אשם, בזה שהוא הכוכב של הנבחרת ואולי של עולם הכדורגל כולו. בגלל היותו כוכב בקנה מידה עולמי ואחד משני השחקנים הטובים ביותר בעולם, נבחרת ארגנטינה נראית כמו שהיא נראית, נבחרת של איש אחד, ללא שיטה ותכנית עבודה.
הכל מתחיל ונגמר במסי, לכן מסביבו אין כלום. ההתנהלות של ההתאחדות הארגנטינאית היא בגדר שכונה ונחשבת לאחת המושחתות בעולם (ישראל חוותה זו על בשרה), המאמן לא באמת משפיע ונראה שאין לו סמכות, השחקנים מסביבו לא מספיק טובים ואת כל הביצים שמו על מספר 10 הקטן, שלבד לא הצליח לעשות כלום. בגלל התקוות הגדולות במסי, בארגנטינה שכחו שכדורגל משחקים 11 שחקנים, מאמנים הוחלפו כמו גרביים, העיקר אבל שיש את מסי.
האופק של ארגנטינה לא נראה מזהיר. חילופי הדורות לא יהיו קלים ולא נראה שיש שחקן שייכנס לנעליו של מספר 10. כריסטיאן פאבון עדיין לא קרע זוג נעליים, פאולו דיבאלה יצא מהמונדיאל הזה עם הרבה נזק ו-25 דקות בלבד, מכתבי הפרישות מתחילים להיערם כמו דפים של סטודנט בתקופת מבחנים וגם דייגו סימאונה לא יצליח להביא שינוי אמיתי. אבל לכו תדעו, אם מישהו יכול לזכות במונדיאל כשהוא בן 35, זה מסי. בעצם, רק אם יבוא לישראל לפני.