למכבי אין מנהיג או רכז

מכבי ת"א אמנם לא איבדה עדיין את הסדרה מול פנאתינאיקוס, אבל המון קרדיט אצל אוהדיה - דווקא כן. ההתפרקות, הרפיון והקלות בדרך להתפוררות, לא מוסיפים לה ולאף אחד מאנשיה כבוד.

שתי הקבוצות האלו נפגשו זו מול זו בגמר היורוליג בעונה שעברה. ההערכה הרווחת היא, ששתי הקבוצות נחלשו מאז, אבל אצל היוונים העניין הזה מורגש פחות, אם בכלל. ואצל מכבי? הסגל בפירוש חלש יותר מזה של העונה שעברה, ובמרבית העמדות במגרש השחקנים אינם נמנים על הטופ האירופי.

כי למעשה, ככל שמדובר בהתמודדות מול יריבות צמרת, מכבי משחקת בלי רכז, בלי מנהיג ועם חצי סנטר. אלה דברים שידענו עוד קודם, אבל רשימת ניצחונות ארוכה בליגת העל, בליגה האדריאטית וגם מול קבוצות יורוליג מחוץ למאני טיים, משכיחה את זה בכל פעם מחדש.

כשיוגב אוחיון קולע שתי שלשות רצופות ומרביץ קרוס אובר מפתיע אנחנו תופסים את הראש, פולטים וואו ומחמיאים על הליך השיפור שעבר והעונה האישית הטובה. כאשר שחורציאניטיס קולע ב-70 אחוז מהשדה מול יריבה בינונית ומשאיר לכולם אבק, אנחנו נוטים להאמין שההיסטוריה מטעה לגמרי, כי גוליית הוא בכלל משלנו. אבל למעשה, אוחיון לא שייך לרמה הזו, הוא רכז ראשון במכבי ת"א כי פארגו הבריז ופרקינס נפצע ואמש הוא אפילו לא פתח בחמישייה, כי בלאט חשב שבורשטיין יתאים יותר בהגנה מול דיאמנטידיס. זו לא תהיה הפתעה אם בעונה הבאה הוא יעלה באופן קבוע מהספסל.

בורשטיין מול דיאמנטידיס. בלאט העדיף אותו על אוחיון (שרון קביליו)

שחורציאניטיס? ברמות הגבוהות ביותר על כל פעולה חיובית שלו באות שתיים-שלוש שליליות וההתעקשות להכניס לו כדורים באופן שקוף נראית לעיתים חסרת סיכוי מול פאו. וכך הלאה והלאה עם בורשטיין, פפאלוקאס, מאלט, פניני, ג'יימס, אליהו שלא מגיע למשחקים האלה, בלו שמהרהר בפרישה תוך כדי עונה. לא חסרים שחקנים שעוברים קשיים לאורך העונה הזו, או פשוט אינם מתאימים לצמרת האירופית, או מעבר לשיאם, או מעולם לא נקלטו בקבוצה.

ובצד השני, כשהקאדר מורכב משחקנים כל כך מנוסים, חלקם גאוני משחק אירופי (דיאמנטידיס, שאראס) ואחרים לא זוכרים איך נראו החיים לפני שלבשו על עצמם ירוק (באטיסט, צרצריס, פרפרוגלו) ההבדל מורגש מאוד. כל זה מיטשטש רוב העונה, כאמור, כי כמה קבוצות באירופה יש כמו פנאתינאייקוס?

פאו הציגה במחצית הראשונה את משחק ההתקפה הטוב ביותר שהיא מסוגלת לתת, כנראה, וטרם הראתה כמותו העונה ביורוליג. לעיתים נראה שגם אוברדוביץ' מופתע מהקלות, מהשטף, מהפריכות של מכבי ת"א ובאופן כללי - לא מאמין למראה עיניו. הפער הסופי, 20 נקודות, משקר כמובן. מכבי ת"א שיחקה מבולבל ומפוזר, הייתה לא אגרסיבית ואיטית בתגובות.

היוונים היו ראויים לניצחון ב-30 הפרש ואפילו יותר, אבל אוברדוביץ' יודע ש-20 ו-30 הם אותו דבר במקרה הזה, שניהם נותנים את אותו 0:1. הפלוס היחיד שאפשר לסמן ברמה האישית מגיע מכיוון דווין סמית', שהציג משחק אקטיבי ואגרסיבי מהרגיל, וניצל דגש הגנתי מוגבר שהיוונים שמו על לנגפורד כדי להראות את עצמו יותר מאשר הוא עושה בדרך כלל. זה חשוב לקראת ההמשך.

שאראס. אין תחליף לניסיון שלו (שרון קביליו)

אמנם מרבית השחקנים של מכבי לא ישתפרו פלאים בתוך 48 שעות לקראת המשחק השני, אבל הדברים ניתנים לשיפור ברמת הרוח הקבוצתית עוד לפני כל דבר אחר, וסביר שגם יבוצעו בפועל. משחק מספר 2 אמור להיות טוב בהרבה מהצד של מכבי, ולו בזכות הגאווה שלה כמועדון. הכוח של הקבוצה הזו, גם אם היא פחות טובה מהסגל של העונה שעברה, הוא באחדות ובתחושה שהיא יכולה להיאבק מול כל קבוצה.

בתנאים כאלה, פחות חשוב מה עובר על פניני, מה הסיפור של ג'יימס ומיהו אוחיון, ואפילו מה הדרך המועדפת לשבש את המהלכים של דיאמנטידיס. כדי להגיע לתנאים כאלה כולם צריכים לתת יד, מהמאמן ועד אחרון השחקנים ברוטציה. בהתחשב בנסיבות ובמצב הרוח בקבוצה כרגע, זו התחלה טובה להיאחז בה וממנה לנסות להמריא.