בעוד שלושה ימים תפתח נבחרת ישראל את קמפיין מוקדמות יורו 2012 וכמו ביחס לשלום ולחלום המזרח התיכון החדש, ככל שהשנים חולפות כך פוחתת האמונה בציבור, כך גוברת הציניות, כך הופך כל העניין יותר מאוס ונלעג מלכתחילה.
התחושה היא שניסינו כבר הכל, ששום דבר כבר לא יעזור, שאנחנו דורכים במקום ואפילו הולכים אחורה, שלעד נגזר גורלנו לצפות בטורנירים הבינלאומיים הגדולים מבעד למסכי הטלוויזיה או להשלים עם היותנו אסייתים, או יהודים. כן, אנחנו יהודים ואנחנו פשוט לא טובים בספורט, אנחנו טובים בשכל.
אפשר היה להתנחם בכך, אך מספר עובדות עומדות בניגוד ישיר לתחושה הזאת. ראשית, הישגי התלמידים הישראלים במבחנים הבינלאומיים. שנית, העובדה שלא כולנו יהודים. שלישית, עומרי כספי ושחר פאר. בכדורגל יש לנו את הפועל ת"א ועד לפני שנה הייתה גם מכבי חיפה, שמוכיחות שאפשר גם אחרת, כלומר להגיע להישגים ממשיים. אלא שבמקרה של הפועל השנה ושל חיפה בשנים הקודמות, אפשר גם לטעון שלולא הזרים, הן לא היו מגיעות ההישגים.
 |
| כספי. יש יהודים שטובים בספורט (שי לוי) |
|
| |
לא כך ברמת הנבחרת, התלויה באופן מוחלט באיכות החומר הישראלי. ועל-פני השטח נראה שהחומר טוב מאי פעם.
 |
| הנה עוד אחת (GettyImages) |
|
| |
שנים שלא היו לנו כל-כך הרבה שחקנים שמשחקים בליגות אירופיות בו זמנית. פעם היו לנו שלושה-ארבעה לכל היותר. היום יש את בניון, תמיר כהן, בן חיים וקינן (אנגליה), דודו אוואט (ספרד), אלמוג כהן ואלברמן (גרמניה), כיאל וגילי בלומשטיין (סקוטלנד), זאב חיימוביץ' ונאתכו (רוסיה), אבו חצירא וניר מנצור (יוון), ארבייטמן, ברדה, איתן טיבי ורמי גרשון (בלגיה), שפונגין, צגאי, דגו ומגרלשווילי (קפריסין), אוהד לוויטה (הולנד), תום מנשרוב (בולגריה).
לאלה אפשר לצרף לא מעט שחקנים בעלי ניסיון מליגה זרה: בן סהר (אנגליה, ספרד, הולנד), סטרול, זיו, יצחקי, ורמוט וגולן (בלגיה), סבן (רומניה), קולאוטי (גרמניה), משה אוחיון (שווייץ), עומרי אפק (ספרד), עידן טל, קטן ובאדיר (אנגליה), בלילי (טורקיה).
 |
| יותר ליגיונרים מאי פעם (דרור עינב) |
|
| |
ההיגיון אומר שהצטברות כזאת הייתה אמורה לעשות משהו לכדורגל הישראלי, להניע אותו קדימה באיזושהי צורה. אבל עד כה לא ניתן לראות כיצד הימצאותם של כל-כך הרבה שחקנים בעלי ניסיון אירופי בליגה הישראלית לקח אותה קדימה אלא במקרים ספציפיים, נקודתיים ומבודדים כמו בן דיין בהפועל, עידן טל בחיפה, באדיר בחיפה ובהפועל.
 |
| הרוב חוזרים עם הזנב בין הרגליים (רויטרס) |
|
| |
בפועל, מרבית השחקנים שחזרו עשו זאת עם הזנב בין הרגליים, אחרי שלא הפגינו דבר מלבד חוסר יכולת להתמיד וגעגועים לאוכל של אימא. ובנוגע לאלו שנמצאים שם כעת, הרי שרובם הגורף לא מקבל דקות. היציאה לאירופה מתגלה עבור הנבחרת כמגמה הרסנית של ממש, כששחקניה הבכירים כמעט אף-פעם אינם נמצאים בכושר. קצב האימונים האינטנסיבי, רמת המתקנים הגבוהה ואיכות השחקנים שלצדם הם חיים ונושמים, אינם באים לידי ביטוי. גם לא הפן החווייתי המעצב עבור אלה שמשחקים בליגות בינוניות.
בעוד שלושה ימים תפתח נבחרת ישראל את קמפיין מוקדמות יורו 2012 עם שפע שלטעמי, לא היה כדוגמתו בכדורגל שלנו שנים רבות (ועוד לא הזכרנו את ה"צברים" שכטר, זהבי וידין, מליקסון, גולסה וברוכיאן, עטר, תמוז ואסולין ועוד). ואולם, לא תהיה זו קביעה בלתי סבירה לומר, שאין ילד בארץ שלא יודע שההישגים לא יהיו טובים יותר משהיו כשרק רוזנטל, אוחנה ותקווה או ברקוביץ', רביבו ובנין רעו בשדות זרים.
 |
| יש מי שטס קדימה (רויטרס) |
|
| |
אם אכן כך יהיה, נדע שבעוד שהכדורגל הישראלי צועד במקום כפי שחשדנו, טסים הסוכנים הישראלים קדימה, שועטים על 140 קמ"ש עם מרצדס כסופה ושיער מתבדר ברוח, כשההגה ביד אחת, מוט ההילוכים ביד שנייה ובלונדינית ביד שלישית, סיגר משובח בפה וצחוק גדול, גדול מאוד עולה מהגרון.
הכתוב הינו טור דעה