הקשר ההדוק בין פוליטיקה, שפל כלכלי, מצב מדיני וביטחוני, לעולם הספורט, נוצר כבר בימים בהם הספורט המודרני נולד. יריבות ספורטיביות בכל העולם נוצרת ברוב המקרים על רקע תרבותי, דתי, היסטורי ופוליטי, ולאו דווקא על רקע התוצאה מהמחזור האחרון.
גלאזגו ריינג'רס והפרוטנסטים נגד סלטיק הקאתולית, ריאל מדריד של פראנקו מול ברצלונה מקטאלוניה, ריבר העשירה נגד בוקה שמייצגת שכונה ענייה והרשימה עוד ארוכה.
כשארגנטינה פוגשת בנבחרת אנגליה, היא חושבת על "יד האלוהים" של מראדונה מ-86', רק בגלל שהבריטים לחמו באי פוקלנד הסמוך לארגנטינה, 4 שנים קודם לכן.
כשמכבי ת"א פגשה את צסק"א ב-77', שמועות על קציני ק.ג.ב לא היו מופרכות, כשטניסאי בטורניר צ'לנג'ר נידח מוגרל נגד עמית איראני, המשחק מפוצץ. הנקודה ברורה.
ההבדל הגדול בין הסקירה ההיסטורית הזו למציאות של הספורט בישראל בכלל והכדורגל הישראלי בפרט, היא שהיריבות ההיסטורית עם שכנינו, קושרת בקשר ישיר כמות לא מבוטלת של אזרחים עם משבר זהות קשה.
כשערביי ישראל מפגינים כנגד פעולות צה"ל, האם קיימת בתוכם ההבנה שהגראד, קסאם או הקטיושה הבאה יכולה ליפול גם להם על הראש? מבינים, אבל קטונתי מלנתח את משבר הזהות של ערביי ישראל.
 |
| התקיפות בעזה. מה הקשר עם הכדורגל? (רויטרס) |
|
כצפוי, הלחימה בדרום התחילה וכמובן שהשפיעה מיידית על הספורט בישראל: כל משחקי הקבוצות הערביות בוטלו. אני לא בטוח שהמהלך נכון, מכיוון שעצם הביטול מעצים את הקרע, מנציח את ההבדלים ומלמד על הסכנות העומדות בפתח מפגשים בין המגזרים - הישראלי והערבי כמובן.
בטווח הארוך, נכון יעשו מוסדות המדינה בכדי לחזק את הקשר בין הספורט לדו-קיום, ולא למלחמה. נכון שזה לא ריאלי בטווח הקרוב כי לכוחות הביטחון יש כרגע משימות קצת חשובות יותר, אבל לכשיירגע מעט המצב, הספורט חייב לשמש כמקום מפלט לשחרור הלחצים בו יפגינו המועדונים הישראלים והערבים אחדות.
 |
| אוהד א.א פאחם. ככה זה צריך להיראות |
|
מבחן המציאות לרעתנו, ונראה שעד שהמצב יירגע, הקבוצות הערביות לא ישחקו כדורגל, השאלה היא עד לאן ימתחו את ההגבלה? תסריט בו משחק בליגת העל בין בני סכנין ללקבוצה אחרת מבוטל עקב המצב, כבר לא כזה בידיוני.
הכתוב הינו טור דעה