לנבחרת ישראל אין מאמן כבר כמעט חמישה חודשים, מאז ה-29 באוקטובר, עת הודיע יו”ר ההתאחדות לכדורגל עופר עיני לאלישע לוי על סיום תפקידו. האמת, נוכחנו לדעת, זה לא ממש משנה וגם בהפסד 2:1 לרומניה, הכל נראה בדיוק כמו שהתרגלנו.
בערוץ ביפ המיתולוגי הייתה בעבר תוכנית בשם “מהדורה מוגבלת” ובה החליטו אי שם ב-2008 להריץ את אבי אטינגר לראשות הממשלה תחת הסלוגן: “אז תצביעו אבי אטינגר, כי מה זה משנה”. המצב בנבחרת, די דומה, ממש לא משנה מי יוצב בראש הפירמידה.
בדיוק מהסיבה הזו, אני בעד שלא לדוש בבחירת המאמן הלאומי יתר על המידה. חשיבותו, כפי שנוכחנו לדעת בקמפיינים האחרונים, אינה רבה. הוא לא יוכל לפתור את תחלואי הכדורגל שלנו, לא יצליח לשפר משמעותית את השחקנים תוצרת כחול-לבן וכנראה גם לא יוכל להעלות אותנו לטורניר גדול. לא כי תפקיד המאמן אינו חשוב ומהותי, אלא כי ממש לא ניתנים לו הכלים להצליח, לא משנה זהותו.
אלישע לוי (אחמד מוררה)לפיכך, הבחירה בעיניי צריכה להיות במי שניצב גם במשחק בנתניה מול רומניה על הקווים, הלא הוא אלון חזן. חזן הוא שחקן עבר בכיר, השחקנים מעריכים אותו, הוא מאמן צעיר עם הרבה אמביציה ופוטנציאל ואפילו כבר יש לו את הניסיון בדמות שני משחקי ידידות כמאמן הנבחרת (גם אם הפסיד בשניהם).
לא, אני לא משלה את עצמי שחזן הוא זה שיצליח לעשות מהפכה בנבחרת ויצעיד אותה אל עבר ניצחונות סנסציוניים והעפלה לטורנירי גמר. אולם אני סבור כי גם ניר קלינגר, יוסי אבוקסיס או רוני לוי לא יעשו יותר ממנו.
השינוי בכדורגל (ובכלל בספורט) הישראלי צריך להגיע מלמטה: ממתקנים, הכשרה למאמני ילדים ונוער, שיעורי חינוך גופני בבתי ספר ובכלל חינוך לספורט ותרבות. עד שאלו ישתנו, נמשיך לדשדש בין הדרג השלישי לרביעי, כאשר גם אם (והלוואי) נעפיל לטורניר גדול, זה כנראה יהיה במקרה.
הכתוב הינו טור דעה