אין ספק שמי שמתעניין בספורט או עוסק בספורט יודע כבר מזמן שאת המילה ספורט ואת המילה התמכרות אפשר לומר בנשימה אחת.
מי שצופה בספורט רוצה לראות עוד משחקים ועדו כוכבים, ומי שעוסק בספורט רוצה לכבוש יעדים חדשים או להגיע לתוצאות כמה שיותר מהר. אבל מה קורה שזה כבר עובר את הגבול והופך להיות מוגזם? לפעמים זה נגמר רע מאוד, אפילו במוות, כך מסתבר...
העומס המוגזם במשחקי ה-NBA
כשמדובר בליגת הכדורסל הטובה ביותר בתבל, ליגת ה-NBA, מדובר בשואו אדיר שכולל את הכוכבים הגדולים ביותר בעולם דוגמת לברון ג'יימס, סטף קרי, קווין דורנט והרשימה עוד ארוכה. מה הבשורות הרעות? כשרוצים להראות לאוהדים ולצופים המכורים כמה שיותר כוכבים בכמה שיותר משחקים, זה כבר נהייה מוגזם הן עבור השחקנים והן עבור המאמנים.
כיצד זה בא לידי ביטוי עד לעונה האחרונה? קבוצות שמשחקות ארבעה משחקים בחמישה ימים, וגרוע מכך, יום אחרי יום בלי מנוחה (נזכיר כי מדובר במשחק של 48 דקות ולא של 40 דקות כמו באירופה). הדבר הוביל לכך שבמקרה הטוב שחקנים היו מותשים, ובמקרה הרע, שחקנים היו נפצעים ונעדרים לתקופה ארוכה (כוכבי גולדן סטייט, קליבלנד ובוסטון מכירים את התופעה מקרוב...).
איזה כאב ראש. סטיב קר (רויטרס)ההגזמה הפראית הזו הפכה את המאמנים למחשבי עומס – במקרים שהיו משחקים יום לאחר יום הכוכבים היו נחים או שלא פותחים בחמישייה והקהל במגרשים וזכייני השידור בטלוויזיה היו רחוקים מלהיות מרוצים. למה? משום שאם בעונת 2006/7 מספר הפעמים שניתנו מנוחות לשחקנים כדי שלא יפצעו עמד על 12, בעונת 2015/6 הוא כבר הגיע ל-146…
אוהדי גולדן סטייט זוכרים בוודאי את העונה לפני שנתיים בה הפסידו את האליפות לקליבלנד: סטיב קר נתן מנוחה לשחקני החמישייה שלו במהלך העונה כדי שיגיעו "רעננים" לפלייאוף, ורבים טענו כי זה הוציא אותם מקצב. גם מאמנה של סן אנטוניו גרג פופוביץ' נוהג לשמור על השחקנים "הזקנים" שלו לקראת הפלייאוף, והאמת, עם כזה עומס ופציעות שראינו בפועל, מי יכול להאשים מאמן NBA כזה או אחר במתן מנוחה לשחקנים?
חשבתם שמתן מנוחה לשחקנים (שאינם פצועים) על הספסל היא תוצאה שלילית? שימו לב לטענות האחרונות כלפי לברון ג'יימס בעונה האחרונה: חלק מצופי הליגה החלו לשים לב שהוא "נח" תוך כדי משחק, בייחוד בשלבים הראשונים שלו (הולך, לא יורד להגנה וכו') – דבר שנראה הזוי עד לפני מספר חודשים, שכן לברון הוא "חיה" שלא רוצה לנוח או לרדת מהמגרש. ושימו לב לציטוט שלו מהשנה: "אני לא מבין מה הבעיה אם שחקן נח כמה משחקים?" – נזכיר שלא מדובר בשחקן פצוע.…
לברון ג'יימס. מה לא בסדר בקצת לנוח? (רויטרס)וכמן בדרך כלל, תופעה מוגזמת שמובילה לתוצאות שליליות צריכה להגיע לסיום. בעונה החולפת הליגה חתכה את תופעת ארבעת המשחקים בחמישה ימים וצמצמה משמעותית את משחקי היום לאחר יום. בעונה הבאה, 2018/9, משחקי היום לאחר יום אף יצומצו עוד יותר מממוצע של 14.4 בעונה החולפת ל-13.3. כזה מוגזם, זה מוגזם...
לא רק ב-NBA: גם בטניס זה כבר מוגזם...
העומס המוטל על שחקני הצמרת בסבב הטניס העולמי הוא אולי הקשה ביותר בעולם הספורט היחידני – בכל אופן כזה שמעורב בו כדור...
הסבב העולמי נע בין ארבעה סוגי משטחים שונים: מגרשים קשים, חימר, דשא ושטיחים (באולמות סגורים). בכל משטח סגנון המשחק שונה, הכדורים קופצים אחרת, מהירות התגובה שונה ואתם כבר מבינים לאן זה הולך בהשפעות הדרסטיות על המפרקים והשרירים.
כדי לתרגם את זה למספרים אפשר לומר שטניסאים בכירים וטניסאיות בכירות רושמים לפעמים חמישה משחקים בשבוע (רובם מגיעים לשלוש מערכות לפחות) וסובלים מעומס שכבר מזמן עבר את גבול הטעם הטוב.
רוג'ר פדרר. בגילו הוא כבר צריך מנוחה ממספר טורנירים (רויטרס)לזה נוסיף את מפעלי הדייויס והפדרציה (נבחרות), את המשחקים האולימפיים ואת העובדה שאת המשטח קובעת המדינה המארחת ולא הטניסאי היחידי - שאולי מעדיף חימר אבל פוגש דווקא דשא או ההיפך.
בעוד ששחקני הטופ דוגמת פדרר, נדאל וג'וקוביץ' יכולים להרשות לעצמם לשחק 12-10 טורנירים בשנה, שחקני השורה השנייה משחקים כ-25-20 טורנירים בשנה.
ממה הדבר נובע? מהצורך המוגזם של הצופים המכורים ומחזיקי זכויות השידור לראות כמה שיותר משחקים וכמה שיותר כוכבים בכמה שפחות זמן -כן כן, בדיוק כמו ב-NBA...
מי שכבר לא היה יכול לשתוק יותר הוא אחד מהשחקנים הטובים בהיסטוריה של המשחק, רפאל נדאל, שיש כאלו אשר טוענים שאם לא היה נפצע באופן קבוע – הוא היה שיאן תארי הגראנד סלאם ולא פדרר (שהוא גם פנומן ענק, אבל זה לא הדיון כעת).
נדאל, שנאלץ לפרוש במערכה החמישית במעמד רבע הגמר במלבורן אוסטרליה, ודאי היה חותם על כך שמוגזם אף פעם לא נגמר כמו שצריך: "מי שמנהל את הסבב העולמי בטניס צריך לחשוב קצת על מה שקורה. יותר מדי שחקנים בסבב נפצעים".
השור ממיורקה, אשר עבורו זו כבר הפרישה השנייה מהטורניר באוסטרליה, הוסיף: "אני לא מדבר רק על השחקנים שנפצעים במהלך הקריירה. אני מדבר על החיים שאחרי הטניס. אם נמשיך לשחק כל כך הרבה על המשטחים הקשים האלו, אני לא יודע איך העתיד שלנו ייראה".
רפאל נדאל. נמאס לו ממה שקורה בסבב (רויטרס)גם יריבו הנצחי כאמור של נדאל, רוג'ר פדרר, התבטא בעבר בנושא עומס המשחקים: "כולנו משחקים בערך את אותה הכמות, אבל פעם טניסאים בגילנו כבר היום פורשים. בסבב הנוכחי, אנחנו צריכים כבר לבחור את הטורנירים שלנו קצת אחרת".
את התוצאה אתם ודאי מכירים – או שלפתע נדאל או ג'וקוביץ’ "נעלמים" לנו למספר שבועות בשל פציעות או שאנחנו קוראים שפדרר החליט לוותר על טורניר זה או אחר (או כל קומבינציה אחרת של שלישיית טניסאי העל האלו). ובסבב רק רצו שנראה אותם כמה שיותר. אז רצו...
הרצון המוגזם שהפך למוות טראגי
אלו שבנינו שמתחרים בתחרויות היחידניות (חצי מקצועני/מקצועני) מכירים היטב את התהליך: זה מתחיל בלסיים עשרה קילומטר בפחות משעה, ממשיך לחצי מרתון, מגיע למרתון בחו"ל ופעמים רבות גם מסתיים בטריאתלונים או באיש הברזל.
מדובר בתהליך טבעי לכאורה של קביעת שיאים חדשים בכל פעם מחדש – אך גם כאן יש גבול, וצריך לדעת לא להגזים ולהקשיב לגוף ולנפש ולמגבלותיהם.
ספורט עממי. כשמגזימים זה נגמר לא טוב (רדאד ג'בארה)במאי 2016, הקולונל האמריקאי ג'ין מונטייג', מת מהתקף לב בשלב השחיה של תחרות איש הברזל בצ'טאנוגה, טנסי. לצערו הרב של מונטייג' ומשפחתו, האחרון הצטרף לסטטיסטיקה מדאיגה של מקרי מוות בתחרויות טריאתלון/איש ברזל אשר מתרחשים בדרך כלל בשלב השחיה.
אשתו ההמומה של מונטייג' ניסתה לשפוך אור על מצבו הבריאותי: הוא היה לוקח תרופות הקשורות לרמת הכולסטרול שלו ולהורדת לחץ הדם שלו. אחת הסיבות שהוא השתתף בכל כך הרבה תחרויות ואימונים היתה הרצון שלו לטפל בלחץ הדם שלו".
התחרות האחרונה היתה כאמור יותר מדי, ואולי היה ניתן להימנע ממנה: "הוא היה מודאג לגבי שלב השחיה. האדרנלין שלו היה בשמיים והוא הביע לא מעט חששות. אני אמרתי לו שהכול יהיה בסדר".
לצערו הרב של מונטייג' החששות שלו היו נכונים ואולי היה ניתן למנוע את התוצאה הטראגית. כל מתאמן אשר לוקח חלק בתחרות כזו צריך להיות במעקב רפואי על מצבו, ולעדכן את הרופא על כל תחושה המעידה על מצב לא תקין של הגוף.
הדבר מקבל משנה תוקף עם מצבו הבריאותי של מונטייג' ועם העובדה ש-85 אחוזים מ-109 מקרי המוות בטריאתלון/איש הברזל בשלושים השנים האחרונות התרחשו אצל גברים בסביבות גיל 50 (מונטייג' היה בין 51 במותו).
אימונים מוגזמים בחדר הכושר
ג'ארד שאמבוגר בן ה-17 מטקסס החל את דרכו בחדר הכושר בעקבות אביו ואחיו הגדול, אשר נהגו במשך שנים להרים משקלים כבדים. הקיץ היה בפתח, וג'ארד רצה להשיג במהרה את ה"גוף המיוחל".
כמו מתאמנים צעירים רבים ברחבי העולם, ג'ארד בחר באימון מוגזם כבר בתחילת בדרך – תופעה מוכרת בארץ ובעולם. הוא החליט לבצע אימון של 90 דקות של הרמת משקולות כדי להיות כמה שיותר מהר במצבם הגופני של אביו ואחיו: "אני חייב להשיג אותם במהרה ולהיראות כמוהם".
חדר כושר. גם שם אסור להגזים. למצולם אין קשר לכתבה (רויטרס)ה"תוצאות" לא אירחו לבוא – כבר לאחר אותו אימון, ג'ארד התלונן על כאבי שרירים ממש חזקים, כאבים אשר לא יכל לשאת. הכאבים לא חלפו ואמו של ג'ארד החליטה לחפש סימפטומים ברשת וזה בהחלט השתלם. היא מיד חייגה לרופא הילדים ואמרה: "אני חושבת שלבני יש ראבדו", והיא צדקה...
ג'ארד אושפז לחמישה ימים לאחר שלקה בראבדומיוליסיס, אשר נגרמת בין השאר על ידי אימונים קשים מדי בחדר הכושר. מדובר במצב מסכן חיים, שכן פירוק של רקמת שריר משחרר חלבון מזיק לדם אשר עלול לפגוע בכליות, "ובמקרים קיצוניים זה אף עלול להוביל למוות", מוסיפה האם.
העירנות של אמו של ג'ארד הצילה איתו מהאימון המוגזם בו בחר: "אם הוא לא היה תופס אותי, או שלא היה מספר לי, אני לא רוצה לדמיין מה היה יכול לקרות".
כמובן שגם עבור תופעה זו יש המלצות מפורשות: יש להיבדק אצל רופא משפחה בטרם אימונים בחדר כושר, להתאמן בהתאם לכושר המתאמן ולהיות עירניים לגבי כאבים קיצוניים שאינם חולפים. בקיצור, אל תגזימו…
וגם אתם, שימו לב לעצמכם
אם גם אתם מרגישים שנכנסתם לסחרחורת בגלל עומס מוגזם או דרישות בלתי אפשריות שאתם מציבים לעצמכם, זה הזמן לבדוק את עצמכם ולוודא שלא עברתם את הגבול.
יתר על כן, אם אתם מרגישים שזה קורה לכם בהגרלות ומשחקי מזל, כנסו לאתר משחקים באחריות של מפעל הפיס כדי שתדעו כיצד לטפל בזה בהתאם.
בהכנת הכתבה סייעו שי אלון ויובל שחם