הטניסאי הגדול בהיסטוריה עשה זאת פעם נוספת. שנתיים וחצי עברו מאז הפעם האחרונה בה רוג'ר פדרר הניף גביע בטורניר גראנד סלאם והנה, ביולי 2012 הוא עשה זאת על המגרש שהוא הכי אוהב, בטורניר הגדול במכולם, בווימבלדון. בגיל 31 פדרר ממשיך לשבור שיא אחרי שיא וכעת הוא גם חוזר למקום הראשון בעולם, על אפם וחמתם של כל המקטרגים.
מדובר ביותר מעוד זכיה ועוד חזרה. פדרר זכה בווימבלדון בפעם השביעית ובכך השווה את מספר הזכיות שלו על הדשא לזה של מי שהוא הגדיר "הגיבור שלו", פיט סמפראס. זו הפעם ה-17 בה פדרר זוכה בגראנד סלאם וכמעט מיותר לציין שיש לו את מספר הזכיות הגדול בהיסטוריה. במקום השני, עם 14 זכיות, נמצא סמפראס.
עם החזרה שלו למקום הראשון בעולם הוא השווה את שיא השבועות במקום הראשון בדירוג העולמי, שיא של... ניחשתם נכון - סמפראס. ובשבוע הבא הוא גם ישבור את השיא הזה. הוא הוכיח לכולם כמה הם טעו, הוכיח להם שהוא עדיין יכול, הוכיח לעצמו שהוא עדיין יכול, והוא רק בן 31, יש לו עוד כל-כך הרבה לתת, אז למה לעזוב?
פדרר הוא הספורטאי הגדול ביותר שזכיתי לראות בחיי. אני לא רוצה להיכנס להשוואת לג'ורדן, שומאכר, מראדונה ובולט. מדובר בענפים שונים לחלוטין, חלקם קבוצתיים, חלקם מסתיימים מהר מדי, חלקם מכניים מדי. אני לא יודע אם טניס קשה פיזית יותר מכל אחד מהם. אני משוכנע שטניס קשה יותר נפשית מכל אחד מהם. תאמרו מה שתאמרו - אבל לראות אותם לבד, רק הם והמחבט, והמון עיניים שצופות בכל טעות שלהם, כל-כך הרבה זמן. לא ברור לי איך עושים את זה. עוד פחות ברור לי איך עושים את זה כל-כך טוב, איך עושים מזה אומנות.
 |
| פדרר אחרי הזכיה. הגדול בהיסטוריה, אבל משהו בניצוץ חסר (GettyImages) |
|
| |
פדרר עשה מזה אומנות. ראיתי טניס הרבה לפניו, לא אשכח את היריבות בין סמפראס ואגאסי, אבל ברור לי שמה שראינו בשנים האחרונות בין פדרר לנדאל זה רמה אחרת. כל אחד מהם יכול היה להיות הכי גדול בהיסטוריה אם הם היו נולדים בדורות שונים. אבל רק אחד מהם הוא הגדול בהיסטוריה.
ובכל זאת, בואו נודה על האמת. בשנתיים האחרונות פדרר הוא לא הטניסאי הטוב בעולם. למעשה, בשנתיים האחרונות שני טניסאים היו טובים ממנו. לא שפדרר "פישל" - הוא הגיע לרבע הגמר בכל גראנד סלאם מאז ווימבלדון 2004, אנחנו מדברים על 33 גראנד סלאמים. מצד שני, ב-10 האחרונים הוא הגיע 3 פעמים רק לרבע הגמר, 5 פעמים לחצי הגמר ורק פעמיים לגמר. זו לא סטטיסטיקה שמתאימה לטניסאי הגדול בהיסטוריה.
פיט סמפראס, הגיבור שלו, פרש בגיל 31. הוא עשה זאת מיד אחרי זכיה באליפות ארה"ב הפתוחה, כאשר הוא השווה את מספר הזכיות שלו באליפות הביתית למספר הזכיות של ג'ימי קונורס. מאז, רק טניסאי אחד הגיע ל-5 זכיות בארה"ב. פדרר. אבל פדרר גם עלה עם הזכיה שלו למקום הראשון בעולם ומכאן אפשר רק לרדת. אז למה לא לפרוש בשיא, כאלוף וכמספר 1 בעולם. אם נודה על האמת. הוא לא יישאר הרבה זמן במקום בו הוא נמצא כרגע.
 |
| פדרר עם סמפראס. הגיבור שלו פרש בגיל 31. ומה איתו? (GettyImages) |
|
| |
לפני המשחק מול מארי לא הייתי בטוח בעד מי אני, למרות ההערצה לפדרר. למרות הידיעה שהוא יכול להשוות את השיא של סמפראס ולשוב למקום הראשון. רציתי לראות אותו עושה את זה, אבל ידעתי מי נמצא מולו - התקווה של העם הבריטי, טניסאי שכבר בכה בעבר כשהוא הפסיד לפדרר בגמר, טניסאי שבכל תקופה אחרת כבר מזמן היה עם גראנד סלאם ביד.
כשהתחיל המשחק הבנתי שעם כל ההערכה לספורטאי ענק, הגיע הזמן לשינוי. הרצון של מארי, התיסכול, פרצי הרגשות והקהל הביתי הנרגש הבהירו לי שהפעם זה צריך להיות שלו. וזה לא היה שלו. אבל אם לאורך כל המשחק היה לי קשה להיות בעד מארי, בסיום המשחק הבנתי שאני באמת מצטער שהסקוטי לא זכה.
 |
| אנדי מארי עוצר את הדמעות. מתי יגיע הזמן שלו? (רויטרס) |
|
| |
פדרר היה בסדר - הוא עשה כל מה שצריך. נפל על הדשא, נראה נרגש, הודה לקהל, הניף את הגביע, אמר דברים יפים, אבל משהו היה חסר. ניצוץ של מישהו שלא רגיל לאירוע. חשבתי שיהיה לפדרר את הניצוץ הזה אחרי שנתיים וחצי, אבל אני חושש שטעיתי. לעומת זאת מארי - הבכי, האכזבה הכנה, ההבנה שהוא לא יכול להתמודד עם זה והעם השלם שבכה איתו, גרמו לי לרצות דור חדש בטניס הגברים.
ברור שפדרר לא צריך לפרוש כדי שאחרים יזכו, אבל הוא גם לא צריך להגיע לגיל 35 ולנסות לשמור על מקום בעשירייה הראשונה בשיניים. עכשיו הוא על גג העולם וזה בדיוק הזמן לקפוץ.
הכתוב הנו טור דעה