אחרי שבחודשים האחרונים הבאנו לכם את סיפוריהם מעוררי ההשראה של ספורטאים סוכרתיים בגיל צעיר, אתם מוזמנים להכיר את רעות שביב – תלמידת י”ב בת 17 ממעלה אדומים. רעות לומדת בתיכון דקל וילנאי עמל בכיתה י”ב במגמת אומנות ועיצוב, אוהבת מאוד לשיר, ולעסוק בכל פעילות הקשורה במוזיקה.
בנוסף היא גם אוהבת לצייר ולעסוק באמנות, בעיקר כאשר מדובר באדריכלות או בעיצוב פנים. וכמו שכבר הבנתם בעצמכם, רעות היא ספורטאית אמיתית במגוון ענפים שונים, שלא נותנת לסוכרת למנוע ממנה שום פעילות גופנית – אפילו כאלו מתחום האקסטרים.
מתי גילית למעשה שיש לך סוכרת נעורים?
“זה היה בסיום כיתה ח’ בגיל 13-14. הרגשתי לא טוב והרופא אמר שזה וירוס. אמי התעקשה לעשות לי בדיקת דם וסוכר, משום שמאיזושהי סיבה היתה לה הרגשה שמדובר בסוכרת. עשינו את הבדיקות, ומאוחר יותר באותו יום הגיעו התוצאות עם רמות סוכר גבוהות, אך לא הודיעו לנו שום דבר בנושא. אחרי כמה שעות הרגשתי לא טוב, והייתי לבנה לגמרי, ואמא שלי לקחה אותי למיון ומיד הועברתי לטיפול נמרץ לקבלת אינסולין ישירות לווריד. למחרת הועברנו למחלקה הייעודית והייתי מאושפזת שבועיים, והיה קשה מאוד לאזן את רמות הסוכר בדם שלי. בסופו של דבר השתחררתי והתחלנו את תהליך הטיפול בעזרת הסנסור לניטור סוכר רציף של חברת דקסקום”.
מה המחשבות הראשונות שעולות בראש לאחר האבחנה? האם הן משתנות ככל שחולפות השנים?
“כשקיבלתי את הבשורה הקשה המחשבות הראשונות שהיו לי בראש זה שאין לי מה לעשות עם זה, ולא יעזור לי לבכות על זה – רק לקבל את זה בצורה הכי רגועה שאפשר. ככל שעוברות השנים, המחשבה העיקרית שלי זה ‘האם באמת עיכלתי את זה ואני מאמינה שקיבלתי את זה?’ והתשובה החד משמעית שלי היא - לא. אני אף פעם לא אעכל את זה במאת האחוזים אבל הנתונים הם מול עיניי והם כבר נכתבו ונקבעו, ואין לי ברירה אחרת אלא להמשיך הלאה ולא לבכות על המצב הנתון. כעת, אחרי שהשנים עוברות, אני רואה ומבינה שזה לא נורא כמו שזה מרגיש, ושאפשר לחיות עם זה חיים בריאים ומאושרים כמו כולם, אך עם תוספת קטנטנה בצד...”.
רעות שביב. צריך פשוט להמשיך הלאה, אין דרך אחרת (באדיבות המשפחה)מה זה אומר בחיי היומיום להיות חולה סוכרת?
“להיות חולת סוכרת ביום יום זה אומר לחיות כמו כל בן אדם אחר, רק עם טיפול רפואי צמוד יותר. כלומר, כל עוד זה תלוי ברצון שלך, אפשר לעשות הכול, רק עם אמצעים רפואיים שנמצאים איתך ומאפשרים לך לחיות חיים רגילים. בנוסף, כמו כל בן אדם אחר, צריך לבדוק את עצמך ולשאול את עצמך מתי משימה מסויימת גדולה עליך, ולפעול בהמשך ליכולות ולתחושות שלך”.
באילו מכשירים לניטור סוכר והזלפת אינסולין את משתמשת?
“אני משתמשת במכשיר לניטור רציף של סוכר של דקסקום שמודד לי 24/7 את הסוכר בדם ברמה הכי מדוייקת שיש, ומשדר את הנתונים בכל זמן למכשיר הנייד שלי. בנוסף, אני משתמשת במשאבת אינסולין של טנדם, במחוברת במעגל סגור לדקסקום, כך שמעבר למדידת הסוכר, אני מקבלת מהמשאבה את האינסולין ששומר לי על רמה מאוזנת של סוכר בדם – והכול בתיאום עם התוכנית שנבנתה לי על ידי הרופא שלי. את הסנסור אני מחליפה כל עשרה ימים, את המשדר שלו כל שלושה חודשים, ואת הפרפרית של המשאבה כל שלושה ימים”.
המכשיר לניטור רציף של סוכר של דקסקום. במקרה זה על הבטן (באדיבות המשפחה)מה השינוי שאת חווה מאז השימוש בסנסור של דקסקום?
“השינוי הוא משמעותי מאוד, שכן מאז השימוש בסנסור של דקסקום אני יכולה להיות יותר רגועה עם הידיעה שאני יודעת 24/7 את הנתונים של הסוכר שלי, ושאני לא צריכה להסתמך על התחושה של ירידת ועליית סוכר, ועל הבדיקות של הסוכר באצבע. בנוסף, מאז שאני עם משאבת האינסולין של טנדם אני מאוד מאוזנת ברמות הסוכר שלי בהשוואה לתקופה של טרם השימוש במשאבה, והתוצאות הן מדהימות”.
כיצד את משלבת ספורט לצד הסוכרת?
“אני עוסקת בספורט במגוון רחב של תחומים כגון חדר כושר, בערך 4 פעמים בשבוע בסגנון פאוור ליפטינג, כושר צבאי, ספורט אתגרי, כמו צניחות חופשיות, אומגה, צלילות ומטווחים. הסוכרת איננה מונעת ממני לעסוק בכל התחומים הללו, כאשר במקביל אני גם עוסקת בפעילות של כושר צבאי, למרות שעקב המחלה אני אינני יכולה להתגייס. כשעשיתי את הצניחה החופשית ביקשו ממני אישור מהרופא של הסוכרת שמטפל בי, ובצלילה גם ביקשו אישור מרופא צלילה. עם זאת, זה עדיין לא מנע ממני לעשות את זה כמובן, כאשר אני יודעת שכשהגוף שלי מאותת שקשה לו, אני מקשיבה לו ועוצרת, למרות שאני רוצה להמשיך – אני צריכה לשמור על עצמי יותר מאדם רגיל”.
בצניחה החופשית (באדיבות המשפחה)תארי רגע של משבר ולעומתו רגע בו דווקא היית מלאת השראה ותקווה
“במהלך השנים היו לי כמה וכמה משברים, אבל הגדול מכולם היה שלא נתנו לי לצאת לגדנ”ע בבית הספר, משום שהחלום שלי היה ללכת לקרבי והסוכרת מנעה ממני להגשים אותו. החלום למעשה התנפץ לרסיסים שכן זו היתה הזדמנות שלי לחוות משהו שמאוד רציתי. לעומת זאת, היו המון רגעי השראה כמו הצניחה החופשית והצלילה, שלאחר שהתנסיתי בהן הוכחתי לעצמי שלמרות המגבלה, אוכל לעשות מה שארצה”.
מי עוזר לך מבחינה רגשית ומנטאלית? בנוסף, כיצד את מעודדת את עצמך?
כששואלים אותי מה עוזר לי מבחינה רגשית ומנטאלית, קצת קשה לי להסביר, משום שהמשפחה והחברים היו שם תמיד בשבילי בכל תחום, לא משנה מה. התשובה שלי היא שרק אני יכולה לעזור לעצמי, כי בסופו של דבר אני יודעת שאף אחד באמת לא יכול להרגיש מה שאני מרגישה וחווה על בסיס יומיומי. מה שעוזר לי בעיקר זה הספורט, המוזיקה, וכוח הרצון שלי”.
רעות שביב. שומרת על מחשבות חיוביות (באדיבות המשפחה)מי הדמות הספורטיבית (או בכלל) שהיא השראה עבורך?
“אין דמות מסויימת שהיא מודל לחיקוי בשבילי, אבל כל אדם שנלחם להגשים את חלומו למרות הקשיים, ולא מרים ידיים, הוא מודל לחיקוי עבורי. בסופו של דבר, נקודת המבט שלי היא ‘תעשה את מה שביכולתך כדי להתקדם ואל תתעסק במה שמעכב אותך. בסוף אחרי כל הקשיים והנפילות, אתה תחייך ותגיד לעצמך שעשית את זה, ואתה יכול לעשות הכול”.
מה תרצי להגיד לילדים עם סוכרת שקוראים את הכתבה ומעוניינים להמשיך לעסוק בספורט?
“לכל האנשים שקוראים את הכתבה הזו, סוכרתיים ובכלל, אני רוצה להגיד שנכון החיים הם קשים, אפילו מאוד, ולפעמים רואים רק צדדים שחורים, אבל אני מבטיחה לכם שבסוף, הרגעים הקטנים של האור יגיעו – הרגעים השמחים שווים בסופו של דבר את הכול. תהיו חזקים, תאמינו בעצמכם, כי בלי האמונה בעצמכם לא תוכלו להצליח”.
בשיתוף דקסקום