הזמן חולף ואנחנו נוסעים ברברס

אמנון אברמוביץ' בטור אישי: "הימים היפים באופן יחסי, בהם סיימנו בתיקו עם צרפת וגברנו על נבחרות חלשות מאיתנו, חלפו, כנראה לבלי שוב"

אצטדיון וומבלי המחודש הוא יצירה ארכיטקטונית עוצרת נשימה. היתה זו חוויה חזותית לשבת באצטדיון, אך החוויה הסתיימה עם שריקת הפתיחה.

נבחרת ישראל הזכירה הערב את הנבחרת הלאומית של שנות השישים והשבעים. היתה זו תצוגת הנפל המובהקת ביותר מאז ההפסדים הצורבים לדנמרק. הימים היפים באופן יחסי, בהם סיימנו פעמיים בתיקו עם צרפת, פעמיים בתיקו עם אירלנד וגברנו על כל הנבחרות החלשות מאתנו ולא הפסדנו לאף נבחרת חזקה מאתנו – חלפו כנראה לבלי שוב. הזמן חולף, אבל אנחנו נוסעים ברברס.

נבחרת אנגליה עדיפה עלינו, ביכולת הפיזית, במהירות ובכישרון, אבל תצוגת הנפל הישראלית לא נבעה רק מהפערים הללו, אלא גם מהרכב מוזר וזהיר, חששני, ושאיננו מעוגן בתמונת המצב העולה ממשחקי הליגה בארץ.

יובל שפונגין מצוי העונה בכושר גרוע. ליניב קטן אין מקום בסגל הנבחרת הלאומית. עידן טל ישב במשך כל העונה הקודמת בקצה הספסל בבולטון ואת העונה הנוכחית פתח בבית"ר ירושלים ללא הצלחה. במקום לעלות עם הרכב מתקבל על הדעת, עם חלוצים כמו טוטו תמוז, שסיכן את ההגנה האנגלית בר"ג ועם פיני בלילי, המשחק בהצלחה באחת הליגות הקשות בעולם - בחר המאמן דרור קשטן לעלות עם הרכב לא טבעי.

הצד השמאלי של המערך הישראלי נשען כולו על יואב זיו משום שיניב קטן ועידן טל לא עצרו וגם לא יכלו לעצור, את המתקפה האנגלית. לא היתה שום סיבה בעולם לעלות עם שלושה בלמים, גם אם אחד מהם נקרא לצורך העניין קשר אחורי.

אין שום ערובה שמערך אחר היה מביא לתוצאה טובה יותר, אבל מותר היה לפחות לנסות ולהעז. ישראל עלתה מראש לבונקר חסר סיכוי. הבונקר הזה, למזלנו, נפרץ רק שלוש פעמים. עם פחות מזל, הוא יכול היה להיפרץ גם ארבע חמש ושש פעמים. יורו 2008 הולך ומתרחק. הבה נתחיל לטפח ציפיות למונדיאל 2010.