ארץ לעולם לא זה המקום בו אגדות נשמרות והזמן עוצר מלכת, שם חיים פיות ויצורים קסומים, כאשר אחד מהם הוא פיטר פן שאינו גדל לעולם. אחת המשימות הגדולות שיש לצ'אבי בברצלונה היא לצאת מארץ לעולם לא שבה הקטלונים שהו מאז תחילת פברואר 2022. ההדחות מהגביע ומהסופר קופה נשכחו, אבל הנוסטלגיה עדיין נותרה בעינה כאילו העולם לא נע בעשור.
מסי כבר לא נמצא, פיקה נעדר בגלל פציעה, אלבס לא נרשם למפעל ובוסקטס מתחיל להראות סימני שחיקה ועייפות. אם כולם היו צעירים ואנרגטיים, בעלי כוח בלתי נגמר ורצון בלתי מתפשר לעמוד מול כל אתגר כמו פיטר פן, כנראה שברצלונה הייתה היום בחצי גמר ליגת האלופות. הדרך שבה השחקנים של צ'אבי שיחקו מול פרנקפורט הזכירה קצת את ההפסדים בעידן גווארדיולה, בהם הקבוצה בעיקר החזיקה בכדור אבל הפקירה את החלק ההגנתי.
לפעמים גם התחליפים שמגיעים לא מספיקים, ולפעמים התחליף כמעט ולא קיים כמו מה שקורה בעמדות המגן, אבל צ'אבי צריך לשחרר מצורת המשחק אותה שיחק לפני עשור ולהתחיל לשחק את הכדורגל שלו ואת זה שמתאים לברצלונה הנוכחית - כזאת שלא אמורה להתמודד על תארים כאן ועכשיו, אלא בעוד שנה או שנתיים - למרות שזה מנוגד לערכי המועדון ולברסלוניסימו.
פדרי ואוסקר מינגסה בהלם (רויטרס)רגע אחרי ההגרלה מול פרנקפורט, כתבתי ממש כאן על כך שברצלונה צריכה לרדת מהר לקרקע, אחרת היא תוכל להגיד שלום מול יריבה שאולי יכולה לרשום שישה משחקים ללא ניצחון, אבל כן מסוגלת להסתכל בעיניים לכל יריבה שתעמוד מולה במסגרות בהן היא משחקת. האוהדים והתקשורת בקטלוניה כבר ראו את העתיד הוורוד עם זכיה בליגה האירופית וחזרה לליגת האלופות מהדלת הראשית, אבל דיבורים לחוד וכדורגל לחוד.
ההרכב הפותח של ברצלונה שחוק. בוסקטס לא נח כמעט לרגע, כנ"ל ג'ורדי אלבה, פראן טורס, רונאלד אראוחו ופייר אמריק-אובמיאנג. הרוטציות הקבועות והחילופים הכמעט קבועים הם טובים לתקופת הריצה, אבל מה עושים כשנגמר האוויר? הרי להוציא את אוסקר מינגסה מהפריזר בשביל לקוות שהוא יצליח להתמודד עם שחקנים כמו פיליפ קוסטיץ' זה קצת מנותק מהמציאות, אבל אין ברירה כשהאופציה השנייה היא לפתוח עם קלמאן לנגלה כבלם.
הסיטואציה האבסורדית שנוצרה בקאמפ נואו לא הוסיפה כבוד לבארסה. עשרות אלפי מנויים ספסרו בכרטיס שלהם והעניקו אותו לאוהדי פרנקפורט, שמילאו את היציעים והייתה תחושה של משחק גביע במגרש ניטרלי. בסרטון בטוויטר של הגרמנים לפני המשחק הראשון, הם אמרו שהאוהדים שלהם יקחו אותם לניצחון, שזה משהו שלברצלונה אין. הם אמנם מעטים ביחס לקאמפ נואו, אבל הדחיפה שלהם הרבה יותר גדולה מאשר של 40 אלף איש שבאו לראות קונצרט ולא קיבלו את מבוקשם. הגוש המעודד עזב את האצטדיון, ובצדק. אי אפשר להילחם באנשים שרק רוצים להחזיק בכיסא ולהגיע מתי שמתחשק להם, כי הם משלמים ומכניסים כסף למועדון, אבל כן אפשר לנסות לעשות בקרה על הספסרות שלהם.
אוהדי פרנקפורט (רויטרס)אם היה לברצלונה פיטר פן, היא הייתה יוצאת עם הניצחון. תוצאת הסיום אמנם משקרת (3:2), אבל זאת רעידת אדמה מספיק חזקה בשביל להקריס את העץ עליו צ'אבי ושחקניו ישבו ולהוריד אותם בחזרה לקרקע. ברצלונה הייתה הפייבוריטית הכי גדולה לזכות בליגה האירופית, אבל צריך לזכור איך היא הגיעה אליו - קבוצה חבולה ללא רועה, ללא ציפיות לתואר, עם חבורת צעירים שצריכה ליטוש נוסף כדי להגיע לטופ של אירופה וחבורת וטרנים שמשוועת ליורשים.
הסיפור של פיטר פן ו-וונדי נגמר בזה שפיטר מבטיח לבוא לביקור כל אביב וזה אכן מה שקורה, עד שפעם אחת הוא שוכח ל-20 שנה ומגלה שוונדי התבגרה וכבר התקדמה הלאה. מדי פעם, אותה קבוצה אגדית של תחילת העשור הקודם קופצת לבקר, אך לפעמים היא שוכחת להיטמע בתוך השחקנים של צ'אבי. הפעם, היא שכחה, ואסור לסמוך עליה שתחזור שוב, אלא ליצור מודל חדש של ברצלונה, עם סגנון כדורגל שיחודי לחבורת השחקנים המצויה ולהפיק ממנה את המיטב. שבעוד עשור או שניים, כאשר אולי ליאו מסי ישוב למועדון לכל תפקיד שיבחר, הוא יוכל להסתכל בערגה ולהגיד שהקבוצה שמשחקת מולו מזכירה לו את ברצלונה של צ'אבי, ולא את זאת שקופצת לבקר מדי פעם.
הכתוב הינו טור דעה.