עונת 2018/2019 בכדורסל הישראלי כבר נמצאת בצעדיה הראשונים כשנציגותנו באירופה החלו להיכנס למעגל המשחקים וגם גביע ווינר כבר יצא לדרך. מי שימקדו, כמו בכל שנה, את מרבית תשומת הלב הן האלופה מכבי תל אביב ויריבתה המושבעת, הפועל ירושלים, שהייתה זו שאמרה את המילה האחרונה בשוק ההעברות עם המהלך הגדול האחרון של הקיץ, במסגרתו החזירה את אמארה סטודמאייר לקדנציה שנייה בעיר הבירה.
למרות שמדובר בכוכב NBA לכל דבר ועניין בעברו, השבת הסנטר היא בגדר הימור מקצועי גדול מבחינת עודד קטש. צריך לזכור שמדובר בשחקן שלא חווה כדורסל מקצועני במשך עונה שלמה (מאז עזב את ירושלים), אותה העביר בכלל על מגרשי ליגת ה-3X3 בארצות הברית.
עדיין, למרות כל סימני השאלה סביב האמריקאי, צריך לזכור שגם בעונת האליפות ב-2016/2017 הסנטר לא היה הכוכב על הפרקט וכבר הגיע לארץ כשהיה הרבה מעבר לשיא, אבל ללא ספק תפקד כמנהיג הבלתי מעורער של הקבוצה. עצם הנוכחות של הסנטר לבד, ייצרה הרתעה מבחינת היריבות, במיוחד בליגה, אבל גם באירופה, כשהקבוצה הצליחה להגיע עד לחצי גמר היורוקאפ.
סביר להניח שמספר הדקות בהן אמארה יבלה על המגרש יהיה קטן ביחס לקדנציה הקודמת (22.9 דקות בממוצע), אך הסנטר הוותיק בהחלט יוכל לתרום מהניסיון והידע המקצועי שלו לאלכס צ’וברביץ’ וג’וש אוואנס, שביחד עם ליאור אליהו אמורים להיות אלה שירכיבו איתו את הקו הקדמי של קטש.
בסופו של דבר, ירושלים תפתח את העונה עם לא מעט סימני שאלה לאחר שביצעה לא פחות מתשעה חילופים בסגל מהעונה שעברה. למרות זאת, אני חושב שצירופו של אמארה הוא בהחלט בגדר החלק האחרון להשלמת הפאזל, ושלצד הניסיון של ג’יימס פלדין ואליהו, יחד עם הרעב של שחקנים דוגמת ג’ייקובן בראון, כריס ג’ונסון וג’וש אוואנס, שירצו להוכיח כי הם יכולים להוות פקטור משמעותי גם בקבוצה ששואפת להיאבק על תארים, הסגל של קטש יכול לעשות דברים גדולים, גם בעונת פוסט עידן אורי אלון.
הכתוב הינו טור דעה