בתחילת עונת הכדורסל ביקשו ממני החבר'ה במערכת לכתוב טור על מצבה של אליצור רמלה, ואם לומר את האמת משהו בער בי על מה שקרה באימפריית כדורסל הנשים בתחילת העונה (אחרי הזכייה שלה באליפות אפשר כבר לקרוא לרמלה אימפריה). במהלך החגיגות של רמלה אחרי הניצחון על אשדוד, אנשי המועדון הזכירו לי את אותו הטור.
באותו הטור קראתי לאנשי רמלה לשמור על הקבוצה ולא לתת לה להיסגר ולשחק בליגה השנייה. באותם הימים הקולות שנשמעו מהעיר היו שליליים. "הולכים לסגור לנו את הקבוצה", אמרו לי האוהדים, אלא שאני ידעתי בתוך תוכי שקבוצה מלאת מסורת כמו רמלה, לא סוגרים כל כך מהר.
זאת האליפות הכי מיוחדת בליגה מאז שהפועל תל אביב הפתיעה את כולם ולקחה את התואר. זאת לא אליפות שלקחו על נייר, אלא אליפות שנלקחה בראש, האליפות הכי מנטלית שהייתה פה.
 |
| שחקניות רמלה מניפות את צלחת האליפות (יניב גונן) |
|
| |
שני המאמנים טענו שהכל בראש במהלך הסדרה ואכן כך היה. אשדוד קבוצה מדהימה, עם מאמן מדהים ומיוחד אלא שברגע האמת החיבור, הביחד והקבוצתיות של רמלה הפכו אותה לסיפור סינדרלה אמיתית.
הסדרה הזאת הביאה לכדורסל הנשים הרבה נקודות זכות: אולמות מפוצצים ותקשורת בכל פינה. עכשיו המטרה היא שזה יהיה לא רק בסדרת הגמר אלא לאורך מרבית העונה.
אסיים במחמאות על עונה נפלאה למכבי אשדוד, עונה שהסתיימה במפח נפש גדול עקב איבוד האליפות ולמרות שהמוח האנושי נוטה לזכור רק את הסוף, אסור לשכוח מה עשו הבנות מאשדוד לאורך כל העונה.
יש כדורסל נשים בארץ ומי שלא מכיר אותו, מפסיד.
הכתוב הינו טור דעה