עושה רושם שבארבע השנים האחרונות המילה הנרדפת לנבחרת הנוער היא כישלון. לא מצליחים להעפיל לשלב העילית, לא משיגים תוצאות טובות בגביע החלב, תמיד מבטיחים לנו שהשנתון הבא יהיה הכי מוצלח שהיה ואיכשהו, הניגון חוזר על עצמו.
אז השנה העפלנו לשלב העילית, דקה אחרי ששחקני הנבחרת בכו שלא הצליחו לעמוד במשימה וגילו שגם המקום השלישי שולח אותם למעמד המדובר. ואז, מגיעים לאותו שלב וברגע האמת עושים במכנסיים.
לפני המשחק אתמול עם פורטוגל, צפיתי בסרטון של כובש הצמד לנבחרת המנצחת, בטיניו. את האמת, מול שחקן עם איכויות כאלו לא פלא שפסגנו שביעייה ועדיין, יש להפסיד ויש להתבזות.
הכישלון של נבחרת הנוער הוא לא מקרי. הוא מגיע מהראש. ההחלטה לקחת את אלי אוחנה ב-2008 כמאמן החדש, דווקא אחרי שירד ליגה עם הפועל כפר סבא והסגל המאוד איכותי שלה, הייתה תמוהה עוד אז ומתבררת כמאוד לא מוצלחת כיום.
תחת אוחנה לא רק שנבחרת הנוער לא השיגה שום דבר, גם אי אפשר לראות גרף התקדמות, להפך, רק הליכה אחורה. וזה לא שאין לו סגל מוכשר. כנראה שהוא פשוט לא יודע להפיק את המיטב משחקניו הצעירים.
 |
| אלי אוחנה. איך מאמן שירד ליגה מקבל את הנבחרת? (שי לוי) |
|
| |
וכל זה מצטרף לתהייה הכי גדולה. איך בדיוק ויתרו בהתאחדות על זאביק זלצר, מאמן שהצעיד את נבחרות הנוער להישגים ובסופו של דבר הוחלף בצעד לא מוסבר על ידי אוחנה.
אני לא יודע אם תחת זאביק הנבחרת הייתה משיגה יותר, הנבואה ניתנה לשוטים, אך לא הגיוני שאלו התוצאות שמשיגה נבחרת הנוער בשנים האחרונות. ה-7:1 לפורטוגל היה הקש ששבר את הגמל, הגיע הזמן לשינוי והתחלת הטמעת דרך באחת הנבחרות החשובות ביותר בהתפתחותו של שחקן נוער במדינת ישראל.
הכתוב הינו טור דעה