ההזדמנות של הכדורגל הישראלי

כבר הרבה זמן לא ראינו דבר כזה. שחקנים יוצאים כנגד הבעלים שלהם, בעלי קבוצות שלא מוכנים לעבוד יותר עם מנהלים אחרים (ראו מקרה איזי שירצקי), סכסוך בעלים מתוקשר ומלוכלך, שחקנים שמרגישים כמו סחורה, ועוד היד (כנראה) נטויה. גם פרשת "הכדור המרכזי" מעלה שאלות קשות לגבי ההתנהלות המקובלת בכדורגל הישראלי.

אקדים ואומר, פרשיית "הכדור המרכזי" עדיין בחיתוליה ויכול להיות שבכלל לא יוגשו כתבי אישום. גם לגבי אלי טביב אין לי עניין בפרסונה עצמה ויכול להיות שהוא מתנהל כדת וכדין מבחינת החוק היבש, אבל תסכימו איתי שהריח, אוי הריח. אם כך, מדוע דווקא עכשיו מתעוררת הזדמנות לכדורגל הישראלי?

ובכן, הכדורגל הישראלי נמצא שנים רבות בתהליך של הידרדרות. הבעיה בתהליכים כאלו היא שהם איטיים ולא מורגשים עד שיום אחד מתעוררים ומוצאים עצמנו חסרי כל. התהליך המתון וההדרגתי מייצר שאננות, ומבלי משים אנחנו כבר בתחתית הבור.

אלי טביב ודורון אוסידון. זה לא נראה טוב (מור שאולי)

גם ארגונים עסקיים עלולים להימצא בתהליכים שכאלה. יצא לי ללוות ארגון מוביל בתחום הפיננסי שנפנף בהיותו מספר אחד ולא רצה לשים לב לכך שמספר 2 מתקדם בצעדי ענק ומשיג אותו. רק כשהגיע היום ובו מספר 2 נהפך למספר 1 לפי מספר מדדים מקובלים בשוק, אותו ארגון התעורר ועשה שורת שינויים מרחיקי לכת.

דוגמא זו שכיחה. החוכמה היא לא להירדם בשמירה, לזהות מגמות ולהגיב להם לפני שמגיעה המכה.

תגידו שהכדורגל הישראלי רחוק מהדוגמא שנתתי. הוא מעולם לא היה מוביל באירופה. אני זוכר איך לפני 20 שנה המעבר מצפייה בכדורגל אנגלי לכדורגל שלנו היה מצריך כמה דקות הסתגלות, ונראה שדקות ההסתגלות רק התארכו בשנים האחרונות עד לכדי ויתור על צפייה במשחקים.

אבל הכדורגל הוא מספר 1 שלנו: הוא ענף הספורט שמושך אליו את מרבית האנשים – שחקנים, צופים, תקשורת, והוא בעיקר מכתיב נורמות התנהלות במדינה שלנו. והנורמות בזמן האחרון נראה שמשתנות לנגד עיננו ומביאות איתן התנהלות שעיקרה היא זלזול באחר, יוהרה, אי אמירת אמת וכו'.

פרוספר אזגי. הכדורגל מכתיב נורמות (יניב גונן)

גם מי שלא מתעניין בכדורגל כדאי שידאג. נורמות אלו מחלחלות לחיי כולנו, אל התחושה שעושים עליך קופה, לניסיון להשתמט ממסים/ ממילואים/מתרומה לקהילה כי גם ככה "לא חסרים פרזיטים שיושבים לי על הגב", לנהג המכונית שעוצר באמצע הנתיב כדי להחליף דאחקות עם חבר וממש לא מעניין אותו הפקק שיצר, לזלזול שהמורה כדמות סמכות מקבל מהתלמידים בכיתה, להבנה שאם אתה רוצה לקדם תהליכים בעירייה כדאי שתכיר פונקציונר "שיקדם לך את העניינים" ובעיקר לתחושה הכללית שאנחנו "מאבדים את זה".

ברור שאין כאן קישור ישיר ודבר אחד לא מוביל במישרין לאחת מהדוגמאות הנ"ל, אבל זו המורכבות בתהליכים – הם איטיים, מכרסמים כמו סרטן ומגיעים, טפו טפו טפו, עם מחזור הדם לכל חלקה טובה.

והנה עכשיו חברו להם ביחד שני האירועים – "הכדור המרכזי" יחד עם ההתנהלות הכללית של בעלי קבוצה מובילה כדי שנבין סופית שאם לא נתעורר עכשיו אנחנו עלולים לאבד את זה. וההתעוררות שלנו לעשיית מעשה היא למעשה ההזדמנות הגדולה שלנו שמוזכרת בכותרת.

תומר סיני. אם לא נתעורר עכשיו אנחנו עלולים לאבד את זה (יוסי ציפקיס)

וזה בעיקר קול קורא לכולנו. ראינו שכאשר כולם מתאגדים, הקול נהיה חזק ואפקטיבי, תעיד על כך גברת זהבית כהן, יו"ר תנובה. קדימה אוהדי הפועל תל אביב - אני לא זוכר פער כל כך תהומי בין התנהלות קבוצת הכדורסל שלכם, שבחרה לא לעלות ליגה שלא בדרך ספורטיבית, לבין התנהלות קבוצת הכדורגל שלכם. אוהדי הפועל – יש לכם כוח רב. לבחירתכם איך תממשו אותו גם בקבוצת הכדורגל שלכם.

וזו גם קריאה לאנשים יקרים נוספים להכנס לספורט ולהשפיע. כן, דווקא בזמנים אלו בהם אתם אומרים לעצמכם למה להכנס למיטה חולה, זה הזמן בו ניתן להשפיע. הצורך קיים, תחושת הדחיפות זועקת מכל עבר, ומי שמבין בשינויים מבין שזה הזמן להכנס, לשנות ולהשפיע על איך נראה בעתיד, ולא רק בכדורגל.