אני לא ממש יודע איך תיגמר הסדרה הזו אבל אני יכול להבטיח לכם שהיא תהיה אחת הטובות שהיו פה בשנים האחרונות.
עם כל הכבוד שיש לי לאורלנדו, סן אנטוניו, דאלאס או פיניקס, לראות את הצהובים-סגולים נגד הירוקים זה משהו אחר. סופר קלאסיקו אמיתי.
קהל הצווארון הכחול מול הכוכבים מהוליווד, בוסטון האפרורית מול לוס אנג'לס הנוצצת, מג'יק מול בירד ומה לא בעצם?
כל משחק בסדרה הזו יכול ללכת לכיוון אחר ולמרות שפיל ג'קסון וחניכיו איבדו את יתרון הביתיות, השיטה החדשה תשרת אותם. הקבוצה תטוס למזרח ל-3 משחקים בבוסטון וכפי שזה נראה עד כה, היא יכולה לגנוב שם משחק אחד לפחות. אבל הסיפור האמיתי מבחינתי הוא בוסטון.
החבורה הוותיקה שנמצאת שם שמרה כוחות לאורך העונה בשביל שתוכל להציג יכולת טובה בפלייאוף וזה עבד לה כי ווינרים אמיתיים יודעים מתי צריך להתעורר ומתי אפשר לחפף.
לראות את ריי אלן קובר שלשות מכל כיוון ואת ראשיד וואלאס מבין את מקומו כשחקן ספסל ונותן את התרומה שלו כבורג משלים עושה לי את זה.
 |
| ג´ק ניקולסון. יותר מדי צבעוני עבור הסלטיקס (רויטרס) |
|
תוסיפו לכך את העובדה שהכוכבים הגדולים והוותיקים התאחדו סביב שחקן צעיר כמו רונדו ותבינו את התשוקה הגדולה שלהם לתואר. בוסטון אף פעם לא התפארה בכדורסל שלה כמו היריבה מהוליווד וסגנון "השואו טיים" אבל היא תמיד מתגאה ברוח הווינריות שלה. החבורה של דוק ריברס מוכיחה זאת שוב מחדש כמו הקבוצה ההיא של בירד ומקהייל.
אז נכון, אין שם מישהו כמו קובי בראיינט ולא אוהד כמו ג'ק ניקולסון אבל יש שם לב גדול. יש חבורה של שחקנים שיודעים שאין להם עוד הרבה עונות וזה יכול להיות התואר האחרון שלהם בקריירה ובעיקר יש שם רונדו אחד רזה וערמומי שאולי אין לו עדיין ברק של הכוכבים הגדולים באמת אבל הוא עוד מסוגל להוביל קבוצה לאליפות בעונה הרביעית שלו בליגה.
הכתוב הינו טור דעה