אחרי המפגש בבלומפילד...

דעה: האוהדים הצהובים ידעו לא מעט מפגשים מרתקים מול האלופה מהכרמל אך אופיים מעולם לא השתנה. מה באמת מייחד את אוהדי מכבי תל-אביב משאר האוהדים?

לא משנה באיזו עונה אנחנו, באיזה מקום ממוקמות מכבי חיפה ומכבי תל-אביב, עבורי זה תמיד יהיה משחק העונה.

מי שזוכר את המאבקים בין הקבוצות באמצע שנות ה-90 ודאי יודע על מה אני מדבר.

שתי קבוצות חזקות מאוד, עם מאמנים מצויינים על הקווים, בימים שכדורגל היה כדורגל והאוהדים היו ממלאים את בלומפילד וקרית-אליעזר.

מה שזכור לא פחות מהמאבק בין שתי הקבוצות על המגרש (שחלקו ביניהן באותן שנים אליפויות וגביעים) הוא המאבק הענק בין שני מחנות האוהדים, הן במגרשים והן בויכוחים המוכרים בהפסקות בית הספר, בדשא של האוניברסיטאות ובבתי קפה מזדמנים.

בתור אחד ששייך לצד הירוק של הכדורגל וגם מכיר הרבה כאלו השייכים לצד הצהוב, הרגשתי צורך לשתף אתכם באחת התופעות היותר מעניינות של עולם הכדורגל, הקרויה "אוהד מכבי תל-אביב".

למי שלא יודע, אוהד מכבי תל-אביב הוא לא אוהד רגיל. זה לא אוהד של בארסה, זה לא אוהד של סלטיק ולא אוהד של בוקה. האוהדים הצהובים מתאפיינים במספר תכונות אשר ייחודיות רק להם, בטח שהן חוברות להן יחדיו.

לא יודעים על מה אני מדבר? אז בבקשה. קבלו את פרופיל אוהד מכבי תל-אביב.

תופעת "רק אנחנו"
בכל התלוי באוהדי מכבי ת"א רק קבוצה אחת קיימת בעולם - מכבי ת"א. כל שאר הקבוצות מיותרות, לא ראויות ולא ברור למה אנשים אחרים אוהדים אותן. אם זה היה תלוי בהם, בליגת העל היתה רק קבוצה אחת והקהל היה מגיע לעודד אותה במשך 90 דקות כשהיא רצה מסביב למגרש עם עצמה. המדים שלהם הכי יפים, הקהל שלהם הכי שרוף ומה לא. לא תשמעו לעולם מילה טובה על קבוצה אחרת וגם אם כן, זה על קבוצת תחתית שאין לה שום איום עליהם.

הצהובים ביציעים. הקבוצה שלהם הכי טובה בעולם?

תופעת "העלמת הליגה"
כאשר מכבי ת"א נמצאת בעונה שהיא לא נאבקת על אף תואר, הליגה פתאום לא קיימת. לפתע הכדורגל לא מעניין, זה משעמם שהאליפות ידועה מראש (כאילו שאם הם ולא מכבי חיפה היו לוקחים 5 אליפויות ב-6 שנים הם היו אומרים כזה דבר...) ואם תשאלו כל אוהד צהוב, הוא יגיד לכם שהוא כבר לא קונה מנוי ולא הולך למשחקים. רוצים עוד משפטים שהם אוהבים כשהם לא בצמרת? בבקשה: "הרמה ממש ירדה", "אין עניין" ו"אנחנו הולכים השנה על הגביע".

תופעת "הזיכרון המדויק לעשרות שנים אחורה"
אוהד צהוב אף פעם לא יודה שהוא הושפל. הוא תמיד נמצא במצב טוב יותר מאשר כל שאר האוהדים בכל מצב נתון. אם קבוצתו הפסידה, הוא יזכיר לך שלפני 12 שנה מכבי נצחה את קבוצתך בתוצאה גבוהה יותר. ומה הם עושים כאשר ההיסטוריה לא עוזרת להם מבחינת התוצאה? הם הולכים לפינה החמימה והאהובה עליהם ביותר: "אנחנו הקבוצה היחידה שאף פעם לא ירדה ליגה". כמה אפשר לשמוע את המשפט הזה (או יותר נכון, את מי זה מעניין?).

הצהוב עולה. רק כשמכבי במאבק האליפות?

תופעת "היציאה מהחורים"
אם נחזור שוב לדוגמא שמכבי ת"א לא נמצאת בעונה טובה במיוחד (כן, זה קורה) אוהדיה ישר נעלמים. הם לא מדברים על כדורגל, הם לא באים בצהוב והם ודאי לא מתרברבים שהם הולכים לעודד בבלומפילד. אבל מה קורה כשהם מנצחים, ועוד בדרבי תל-אביבי? אלוהים ישמור. הילדים באים בצהוב לבית הספר, ההורים מגיעים עם צעיפים צהובים לעבודה ואפילו האמהות שרות "צהוב עולה זה מכבי" לילד לפני השינה (כמה פעמים אפשר לשמוע את המשפט: "אין כמו ניצחון בדרבי!!!"). פתאום הכדורגל הכי מעניין, המאבק על האליפות סוער מתמיד ויובנטוס נראית כמו קבוצה מליגה א'. לא נמאס לכם מעצמכם?

תופעת "הברירת מחדל"
מבחינתי אולי התופעה המעצבנת ביותר. כל מי שכאילו צריך לבחור קבוצה לאהוד, מוצא עצמו אוהד את מכבי ת"א. מצד אחד אולי זה ראוי להערכה שקבוצה מציבה עצמה כדיפולט עבור האוהדים באשר הם, אך מצד שני מה זה אומר על תרבות הכדורגל שלנו והספורט בכלל? קשר בין קבוצה לאוהד צריך להיות קשר אידיאולוגי מסוים, עד כמה שזה יראה אולי מוזר. אני מדבר על סגנון משחק, קבוצה מאותו עיר מגורים, תפישת עולם של שיתוף שחקנים צעירים, או עבר אישי בקבוצה כשחקן במחלקת הנוער. אתם מכירים עוד תופעה כזאת בעולם של אהדה לקבוצה בלי שום סיבה?

הסכמתם עם מה שקראתם? אני שמח. לא הסכמתם? אתם אוהדי מכבי ת"א. שבוע טוב...

הכתוב הנו טור דעה