לפעמים הכדורגל מוכיח את עצמו כלא הוגן, בדיוק כפי שקרה במשחקה של ברצלונה מול ריאל סוסיאדד. יש משחקים שמספרים סיפור רחב יותר מעבר לסטטיסטיקה (3 שערים פסולים ו-4 קורות לאלופה), כזה שנוגע בזהות וגם בגבולות של קבוצה. ההפסד 2:1 באנואטה היה בדיוק כזה. מעין ערב שמרגיש כמו אזהרה, כזה שמכריח לעצור רגע ולשאול שאלות שלא תמיד נוח לשאול כשהכל הולך חלק.
ברצלונה איבדה משחק ואת רצף הניצחונות המרשים שלה שעמד על 11, ומקווה לא לאבד את השקט שלה ושהמעידה תהיה חד פעמית. הפער בפסגה הצטמק לנקודה אחת בלבד, ופתאום התחושה הבלתי מנוצחת התחלפה במשהו הרבה יותר שברירי. לא קריסה, לא פניקה, אבל סדק ברור בביטחון שהצטבר בחודשים האחרונים.
קל מאוד להיאחז במזל, בקורות, בשוער היריב או בהחלטות שיפוט. אלה תמיד יהיו שם. אבל הסיפור האמיתי נמצא במקום אחר. ערב כזה מדגיש עד כמה ברצלונה הנוכחית, על כל הכישרון והשפע, נשענת על איזון עדין מאוד. וכשהאיזון הזה מופר, הכל נראה קצת פחות חד.
המאבק פתוח! הרצף של ברצלונה נגמרהשם שיכול וצריך לחזור שוב ושוב סביב ההפסד הוא ראפיניה. לא כאשם, כמובן, אלא כהיעדרות בולטת. ברצלונה בלי הברזילאי היא קבוצה אחרת. עדיין איכותית, עדיין שולטת, אבל הרבה פחות קטלנית. המספרים לא משקרים, וכמעט כל מעידה העונה הגיעה כשהוא לא היה חלק משמעותי מהמשחק.
זה לא אומר שברצלונה תלויה בשחקן אחד, אבל זה כן מצביע על בעיה מבנית. כשאין שחקן שמספק איום קבוע, חד ובלתי מתפשר, ההתקפה הופכת צפויה יותר, והשליטה מאבדת מהאפקטיביות שלה. יש החזקת כדור, יש יוזמה, אבל אין מספיק סיומת.
דווקא בערב שבו לאמין ימאל שוב הראה למה הוא אחד הסיפורים הגדולים של העונה, התחדדה ההבנה: כישרון לבד לא תמיד מספיק. גם יצירתיות, תעוזה ודמיון זקוקים למישהו שיסיים את העבודה. בלי ראפיניה, החלק האחרון בשרשרת פשוט פחות יעיל.
לאמין ימאל תופס את הראש (IMAGO)ברצלונה צריכה להתייחס להפסד כאל תקלה נקודתית. לא דרמה, לא משבר. ממשיכים הלאה, מביטים קדימה, עם לוח משחקים עמוס ואתגר אירופי באופק. זו גישה בריאה, אבל כמובן שגם אסור להאנזי פליק וצוותו להתעלם מהסימנים.
אחד מהם הוא ההגנה. לא בגלל כמות הספיגות, אלא בגלל התזמון. ברגעים שבהם המשחק נפתח או מתנדנד, ברצלונה נראית פגיעה מדי. קבוצה שרוצה תארים לא יכולה להרשות לעצמה לאבד ריכוז ברגעים כאלה, בטח לא במשחקים שבהם היא עצמה מתקשה להכריע.
גם ההתעסקות סביב השיפוט, אפילו במינון נמוך יחסית, היא סימפטום. בעונה שעברה ברצלונה כמעט לא נתנה לזה לחדור לשיח הפנימי. השנה זה קורה יותר, וזה תמיד סימן לכך שמשהו חורג מהמסלול הרצוי. קבוצות חזקות באמת יודעות לנתק רעשי רקע.
פרנקי דה יונג (IMAGO)מעבר להכל, ההפסד הזה החזיר את הליגה לחיים. פתאום אין מרווח נשימה, אין משחקים שאפשר “לסמן וי”. כל נקודה הופכת קריטית, וכל ערב פחות טוב עלול לשנות תמונה שלמה. הפער של ברצלונה שוב שברירי לחלוטין, גם אם עדיין מובילה.
זה לא סוף הדרך, רחוק מזה. אבל זה כן רגע שבו צריך להסתכל פנימה. להבין איפה העומס, איפה התלות, ואיפה אפשר להשתפר בלי לאבד את הזהות. ברצלונה של העונה הזו משחקת כדורגל טוב, לעיתים מצוין, אבל אליפות דורשת יותר מזה.
בסופו של דבר, ההפסד באנואטה לא ייזכר בגלל תוצאה אחת או מהלך כזה או אחר. הוא ייזכר כמשחק שבו ברצלונה גילתה על עצמה משהו. עכשיו השאלה היא מה היא תעשה עם הגילוי הזה, כשהמרוץ רק הולך ומתחמם.