מאיה מוריס כבר לא תמשיך להתחרות. גולשת הרוח המובילה, שזכתה במדליית הארד באליפות העולם, סיימה את הקריירה הספורטיבית בהודעה שפרסמה אתמול (שני) - והיא תעבור לעבוד בנבחרת הנשים ביחד עם המאמן שחר צוברי בנבחרת הטובה ביותר בעולם. כלומר, היא תגיע בדיוק לאותו מקום העבודה, רק בתפקיד אחר.
מוריס בת ה-26 הייתה חלק בלתי נפרד מנבחרת גלישת הרוח לנשים בשנים האחרונות. היא מתגוררת ביחד עם בן זוגה, גולש הרוח יואב עומר, באור עקיבא, קרוב לעבודה החדשה-ישנה שלה בקיבוץ שדות ים. זה כבר זמן רב שהיא חשבה להפסיק להתחרות, אבל רק לאחרונה כשהתחילה ללמוד תקשורת באוניברסיטת רייכמן ויצאה לעולם הגדול, היא קיבלה את ההחלטה הסופית. כעת היא יורדת מגלשן הרוח ומסכמת את הקריירה, איך קיבלה את ההחלטה לפרוש, מה תעשה בתפקיד הבא שקיבלה באיגוד השייט והעתיד.
“אחרי שהפסדתי את הכרטיס לאולימיפאדת פאריס 2024 התחילו אצלי כל מיני מחשבות, כמו שקורה לכל ספורטאי אחרי הפסד משמעותי בקריירה”, סיפרה מאיה מוריס. “הרגשתי שהייתי בצומת של קבלת החלטות ופתאום הרעיון לפרוש עלה. זה לקח זמן, אבל עכשיו כבר החלטתי שזה הספיק לי”.
אבל את יחסית צעירה.
“זה נכון, אבל לא חשבתי על הגיל. רציתי להתחרות כל עוד אמשיך ליהנות מזה עד הסוף. ברגע שהתחילו לצוץ כל סימני השאלה וכששאלתי את עצמי שאלות כמו ‘האם אני נהנית או לא?’, אמרתי לעצמי שאני צריכה באמת לחשוב על זה. היו לי הרבה תקופות שהיה טוב וכיף, אבל היו בדרך גם כמה תקופות שלא - וכשזה כבר לא מרגיש לי כמו משהו שאני נהנית בו, אז ההחלטה ברורה”.
מאיה מוריס, "כשלא הרגשתי שאני נהנית, ההחלטה ברורה" (איגוד השייט)מה בעצם הוביל אותך להחלטה לפרוש?
“שמתי לב שזה יושב עליי בעיקר בתחרויות. בהכנה לתחרות, בתחרות עצמה, לא היה לי כבר ממש כיף. בשלב מסוים גם הרגשתי כמו סוג של חרדה מתחרויות, ואז הבנתי שאם אני מרגישה ככה אז אולי עדיף שאפרוש. כשהבנתי שאני נהנית יותר מאורח החיים הזה של גלישה באימונים ופחות מהתחרויות עצמן, אז כבר ידעתי שזה הסוף. התחלתי לימודים, שזה הכניס לי עוד משהו לחיים, ובאליפות אירופה האחרונה כבר ידעתי שזו תהיה התחרות האחרונה שלי ואחר כך אני אומרת ‘ביי לגלישת רוח תחרותית’”.
פשוט החלטת וזהו?
“כן. ידעתי עוד לפני התחרות שזה ייגמר שם והייתי שלמה עם זה. אמרתי ‘זו התחרות האחרונה שלי’ וזהו, נתתי להכול לצאת החוצה, שחררתי. שחר צוברי ידע, הצוות המקצועי ידע, רק הבנות בנבחרת לא ידעו כי לא רציתי שזה יפריע להן בתחרות עצמה”.
מתי אמרת להן שאת פורשת?
“בגלל שדניאלה פלג זכתה באליפות אירופה חיכיתי קצת כדי לתת לכולם ליהנות ולחגוג, אבל אחרי כמה ימים אמרתי להן שאני פורשת”.
דניאלה פלג, "בגלל שדניאלה פלג בכתה חיכיתי כדי לתת לכולם ליהנות" (sailing energy)זה היה די מפתיע עבורן, אני מניח. איך הן קיבלו את זה?
“הן אמרו לי שזה באמת הפתיע אותן, אבל שזה צעד מאוד אמיץ ושהן שמחות בשבילי בכל החלטה שאקח. זה הרגיש ממש כמו לצאת מאזור הנוחות, מספורטאית שכל היום נמצאת באימונים, לצאת לעולם הגדול. אני מאלו שהיו שם כשהנבחרת הזו הוקמה, ככה שהן מכירות את העבודה בנבחרת ישראל כשאני כל הזמן נמצאת שם ברקע, ופתאום לא אגלוש איתן? זה הפתיע את חלקן, אז אני מאוד מבינה אותן”.
כמה זמן התבשלת עם ההחלטה הזאת?
“מאז שעלו השאלות הראשונות, זה לקח לי שנה וחצי בערך. שברון הלב האמיתי התחיל בהאג באליפות העולם 2023, שם היה לי את הרגע הזה שהבנתי שלא אהיה במשחקים האולימפיים והיה לי ממש קשה להתמודד עם זה. לפני כן הייתה תחרות אחת של המבחנים שלא הלך לי בה, אבל בהתחלה הייתה לי הרגשה טובה והכל היה נראה טוב. היה לי נורא קשה לקבל את זה שלא הצלחתי במשימה שלי, במיוחד כשראיתי אנשים מסביבי מצליחים ואני לא, הרי מישהי מהנבחרת שלי זכתה באליפות העולם ויואב בן הזוג שלי סיים שם במקום השישי”.
ומה את הרגשת באותו הזמן?
“היה לי נורא קשה לקבל את המצב. יש ריקנות. גם קיבלתי כל מיני פלאשבקים מהחיים, חשבתי מה עשיתי ומי אני, האם אני רק ספורטאית או שיש משהו מעבר. אחרי אליפות העולם הזו, שחר צוברי דיבר איתי ואמר לי שאולי אם אלך ללימודים זה יעזור לי להכניס עוד משמעות לחיים תוך כדי הגלישה, אבל זה היה ממש טרי אחרי התחרות ולא הייתי פתוחה לזה מספיק. רק שנה אחר כך נכנסתי ללימודים. בתחרות האחרונה של המבחנים, בלנזרוטה 2024 התחלתי להרגיש שאני כבר ממש בסוף. אחרי התחרות אמרתי ליואב באופן אימפולסיבי כזה ‘יאללה אני פורשת’. רק אחר כך, לאורך כל השנה וחצי הבאות, זה התחיל באמת לחלחל”.
מאיה מוריס, ההחלטה חלחלה במשך שנה וחצי (באדיבות איגוד השייט)את ויואב עומר כבר הרבה שנים ביחד ושניכם גולשי רוח בנבחרות ישראל. כשאמרת לו את זה, הוא הבין אותך?
“כן. בקשר כזה, זה טוב שיש מישהו שמבין אותי, מבין את המשברים, את הקשיים ואת ההצלחות. גם אם מצד שני יש תמיד משהו להשוות בבית, כי כשחוזרים מתחרויות אז שואלים אותו ‘איך היה לך בתחרות?’ ואז ‘ואיך היה למאיה?’ תמיד פירגנו האחד לשנייה, ולמדנו להבין שניצחון או הפסד זה לא כזה חשוב או משהו שמזעזע את העולם שלנו. כשדיברנו על הפרישה, כמובן שהוא הבין אותי, אנחנו בני 26-27 ומבינים שאנחנו כבר בחיים הבוגרים שלנו”.
עד כמה הקשר המיוחד ביניכם עזר לך?
“כל השנים האלה עשינו אותו דבר. היינו בגלישה ביחד, בקמפיינים אולימפיים ביחד, התחלנו לימודים ביחד ועכשיו פתאום אנחנו עושים משהו אחר, אבל אנחנו ממש סבבה עם זה ואני ממש שמחה שהוא נשאר ספורטאי בנבחרת גלישת הרוח. בקמפיין האחרון התפספס לו הכרטיס לאולימפיאדת פאריס בנקודה אחת, אז אני מאוד רוצה את זה בשבילו. לדעתי, הוא יכול להגיע ללוס אנג’לס ולהשיג מדליה. בכל תחרות הוא תמיד באזור המדליות, אז אני מאמינה בו ודוחפת אותו להמשיך את הקמפיין הזה עד הסוף”.
יואב עומר, קשר מיוחד (עמרי שטיין)גם את היית בין גולשות הרוח המצליחות, אפילו זכית לעמוד על הפודיום באליפות העולם 2022. אפשר לומר שזה היה הרגע הכי גדול שלך בקריירה?
“זה היה הרגע הכי גדול שלי. גם אחר כך עשיתי מדליה בסבב העולמי בלנזרוטה, אבל לצערי לא הצלחתי להגיע למשחקים האולימפיים. באותו הרגע באליפות העולם לא הרגשתי על גג העולם ולא הייתי באופוריה מטורפת, זה רק פתח לי את הרעב לעוד הצלחות ואמרתי לעצמי ‘אם זה מה שקורה כשאני עובדת קשה, אני מסוגלת לעשות עוד תוצאות טובות’”.
כלומר, לא הרגשת שהגעת לשיא שלך?
“אני לא יודעת אם ספורטאים יכולים להיות שבעים מהתוצאות שהם עושים, הייתי בלופ של התחרויות אז היה סיפוק קטן והרגשתי עשיתי ‘וי’ בקריירה שלי, כי מדליה באליפות העולם זה משהו שכל ספורטאי חולם עליו, אבל רציתי להצליח עוד אחר כך. חשבתי רק על זה”.
הרגשת ככה בגלל שנבחרת ישראל היא בין הטובות ביותר בעולם?
“ב-2022 היינו מהראשונות שזכו במדליות באליפויות העולם, מאז היה רצף מטורף של מדליות באליפויות העולם, אז פתאום במבט לאחור זה נראה כמו ‘נבחרת הנשים עושה מדליה אחת או שתיים בכל תחרות, זה משהו שקורה קבוע’. זה מרשים, אבל גם כיף לראות שהמאמן דוחף את כולן להשיג מדליות בכל תחרות”.
איך היה להתאמן בנבחרת כזאת מצליחה, והאם באמת הרגשת שאת חלק מהטופ העולמי?
“אנחנו עובדות מאוד קשה במים ואנחנו גם יודעות ליהנות מזה, אחרת לא היינו מגיעות כל כך רחוק. גם שחר צוברי הבין שצריך ליהנות מהדרך וחשוב לשלב את זה ביחד. לאורך הקריירה שלי הייתי לרוב בטופ 10 או במרחק קצר מכניסה לשם בתחרויות. בגלל שתמיד הייתי שם, אז כמובן שהרגשתי חלק מהטופ העולמי”.
כמה הסיפור של קטי ספיצ’קוב בנבחרת השפיע על הקריירה שלך?
“זה כבר מזמן מאחוריי. התמקדתי בגלישה וכיבדנו אחת את השנייה. האמת שאני תמיד דחפתי לזה שנעבוד כנבחרת, רציתי את זה ונורא שמחתי כשהחליטו לבנות אותה מחדש. תמיד האמנתי בכוח של הנבחרת”.
קטי ספיצ'קוב (sailing energy)עוד לפני ששחר צוברי פרש והפך למאמן, הייתה תקופה שהתאמנת תחת לי קורזיץ. איך זה היה לעבוד איתה?
“היה לי קשר מעולה איתה. היא ‘קפצה למים’, לקחה את אימון הנבחרת עליה והייתה איתנו ב-100%. היא באמת בנאדם מדהים, היא הצילה אותנו. כשמסתכלים עליה ומדברים איתה מיד נכנסים לפרופורציות ומבינים מה חשוב בחיים. היא מלכה. היה כיף איתה, היה שונה, היא אישה מגניבה שעשתה לי המון טוב”.
עכשיו את בדרך להצטרף לצוות האימון בעצמך. איך זה נולד?
“שחר הציע לי את התפקיד כבר באותה השיחה שבה אמרתי לו שאני פורשת. האמת שלא ממש הייתי מוכנה להצעה שלו. כשאמרתי לעצמי שאני בדרך לפרישה, כל הזמן התחלתי לחשוב מה אני אעשה בחיים ואיפה אני אעבוד, ופתאום הוא הנחית עליי שאלה ‘תרצי להיות עוזרת המאמן?’ ולא ציפיתי לזה בכלל”.
שחר צוברי, יעבדו ביחד (שחר גרוס)אבל חשבת שביום מן הימים תהיי מאמנת?
“לכל אורך הקריירה שלי תמיד הסתכלתי קדימה ותמיד השארתי לעצמי אופציות פתוחות, לכן עשיתי קורס מאמנים וקורס סירת מנוע, אז יש לי את הבסיס לזה והשאלה לא הגיעה משום מקום. לא מזמן אפילו נסעתי עם נבחרת העתודה לבנים לאליפות העולם עד גיל 23 בתור מאמנת והיה מעולה, הייתי ממש לבד שם ובסוף גם קיבלתי תגובות חיוביות. מאז, אני מניחה שהאיגוד היה מבסוט עליי והבינו שיש פוטנציאל. אני מניחה שזה גם נבנה אצלם במחשבה, שיום יבוא ואהיה בצוות האימון, ואני שמחה על זה. אני אוהבת את זה שהאיגוד מביט לאופק ורוצה לראות לאן הספורטאים שלו יכולים להתפתח. אני בטוחה שהם רוצים לקחת ספורטאים טובים ולהפוך אותם לאנשי מקצוע, כי בסופו של דבר זה יתרון ויש לנו הרבה ניסיון שאפשר להעביר אותו הלאה”.
המעבר הזה מספורטאית לעוזרת מאמן מרגיש לך כמו משהו טבעי?
“כן, זה מתאים לי. תמיד הייתי הגולשת הוותיקה בנבחרת, אימהית כזאת, המבוגרת האחראית וזו שבאה לעזור ולהנחות, אז זה די טבעי. אני מקווה שגם לבנות זה יהיה ככה. זה תהליך, נעבור אותו, ואני עכשיו שם בשביל לעזור לבנות ולגרום להן להצליח להביא הישגים”.
בהתחלה תעבדי בעיקר עם הצעירות שצריכות לעשות את המעבר לנבחרת הבוגרות, נכון?
“נכון. אני רוצה לתרום מהניסיון שלי. יש לנו נבחרת עתודה עם גולשות רוח צעירות, בנות 16 עד 21, שיש להן הרבה פוטנציאל. מבחינתי זו דרך חדשה ומעניינת לבוא ולבנות את דור העתיד, זו זכות מטורפת להיכנס לנבחרת ישראל לבוגרות ולעבוד לצידו של שחר צוברי. זה תהליך שאני נורא רוצה לעזור בו. אני אתן מעצמי הרבה יותר מ-100% כדי שהן יגיעו רחוק”.
מאיה מוריס, "רוצה לתרום מהניסיון שלי" (באדיבות איגוד השייט)היו הרבה אנשים שליוו אותך בדרך, איך הם קיבלו את הודעת הפרישה שלך?
“הם תומכים בי מאז שאני ילדה. כל המשפחה שלי הייתה בתוך זה, ואני חייבת לה תודה גדולה כי הם לאורך כל הקריירה תמכו בי, כמו גם אנשי מועדון השייט באילת שבו גדלתי ואנשי מועדון השייט בשדות ים שבו הפכתי לאישה בוגרת. אני חייבת לומר תודה לכל הצוות התומך מסביב, כל אנשי המעטפת והמאמנים שהיו לי, האיגוד והחברים. אני מרגישה שאני לא אומרת ‘ביי’, אני עדיין חוזרת לאותו המקום בדיוק ולא עוזבת אז אני לא באמת פורשת, אני רק מפסיקה להתחרות. אני שמחה מזה, אני מתרגשת, אני עושה את זה באופן הכי שלם שיש. זו השאיפה של כל אחד, לסיים ככה, אני שמחה שיצאתי בנקודה שאני רציתי לצאת בה. סיימתי כשהרגשתי לנכון לסיים”.
במקביל לאימון, את לומדת תקשורת, תחום שגם תרצי לעסוק בו בעתיד?
“כן, לנבחרת אני אולי מבוגרת קצת, אבל אני עדיין צעירה יחסית ויש עוד הרבה דברים שאני רוצה לעשות בחיים. אני חושבת שאני יכולה לתת ערך מוסף לתקשורת הספורט, כספורטאית שמכירה את הענף וחוותה אותו. בלי קשר, יש בי צד אומנותי שמתחבר לקולנוע, לצילום דוקו, לספר סיפורים - וזה נראה לי כמו משהו שיהיה איתי להמשך חיי. אני נורא נהנית בלימודים, כיף ללמוד ולהעשיר את הידע”.
לא תתגעגעי לגלשן?
“ברור שאני אתגעגע. אני עדיין אלך לגלוש מידי פעם ואני בטוחה שאקח סיבוב על הגלשן מאחת הגולשות מידי פעם בשביל הכיף. חוץ מזה, אני תמיד אהיה סביב הים, בין אם זה לגלוש גלים, ווינג ולעשות הפלגות. באופן אישי קשה לי לעבור יום שלם בלי להיות בים. גם אם אני לא נכנסת פנימה, רק לשבת ולראות את הים מבחינתי זה כמו אוויר לנשימה”.