"ניסיתי לשמור על הדימוי של הספורטאי הקשוח, המאצ’ו, זה שאומר 'אני לא צריך אף אחד'. אבל האמת היא שאני כן צריך, כמו כולם", הודה ג’וד בלינגהאם בכנות נדירה. "אם ספורטאים יוכלו להראות את הפגיעות שלהם, זה יפתח שיח רחב יותר עבור אנשים שנאבקים בחשכה".
על הרשתות החברתיות אמר: "לכולם יש זכות להביע דעה על ספורט, אבל חייבים להציב גבולות לדברים הנוראיים שמותר לומר". הוא גילה כי עם השנים הפסיק לקרוא תגובות כדי לשמור על בריאותו הנפשית ולהתרחק משליליות. בלינגהאם, שקוף מאי פעם.
המכתב של בלינגהאם
"כשהייתי שחקן צעיר בבירמינגהאם, הייתי מקליד את השם שלי בטוויטר וקורא הכול שנאמר עליי. אפילו אם התגובות היו חיוביות, הבנתי מהר מאוד, למה שאני אתן לאנשים שלא מכירים אותי לקבוע איך אני רואה את עצמי? הרי האמנתי שאני שחקן טוב גם לפני שקראתי את זה בטוויטר, אז מה הטעם לקרוא מה אחרים חושבים? כמובן שאם הייתי נתקל בתגובות שליליות, זה היה משפיע עליי הפוך. אז שוב שאלתי את עצמי – למה שאני אעמיס את זה על הנפש שלי?"
ג'וד בלינגהאם במדי אנגליה (IMAGO)"יש לרשתות החברתיות גם צדדים חיוביים עבור ספורטאי. היום יותר ויותר אנשים מתחברים ישירות דרך הרשתות, ולא דרך מסיבות עיתונאים או ראיונות טלוויזיה. כשאתה כן ואותנטי מול האוהדים, אתה מאפשר להם להבין באמת איך הרגשת במהלך משחק או בחיי היום-יום. זה הופך אותך לאנושי יותר. אבל, כפי שלמדתי כשחקן צעיר, יש גם צד שלילי שבחרתי להתרחק ממנו, וכך עושים גם ספורטאים אחרים. יש מספיק לחץ ושליליות בעולם הספורט המקצועני גם בלי לחפש אותם בעצמך. היום, כשאני רואה תגובות שליליות, הן כבר לא משפיעות עליי, אבל אני מעדיף פשוט לא לראות אותן".
"עם התפתחות הרשתות והטכנולוגיה, יש כיום יותר דרכים לתקוף מישהו או לגרום לו להרגיש רע, ואני חושב שעדיין קיימת סטיגמה סביב שיחות על בריאות הנפש. אני יודע שהיו זמנים שבהם הרגשתי פגיע, פקפקתי בעצמי והייתי צריך מישהו לדבר איתו, אבל במקום זאת ניסיתי לשמור על דימוי הספורטאי הקשוח שלא צריך אף אחד. האמת היא שאני כן צריך. בדיוק כמו כולם. ואתה תרגיש הרבה יותר טוב כשתדבר על הרגשות שלך".
"בתור ספורטאים, נדמה שיש לנו את העולם לרגלינו, שאנחנו יכולים לעשות הכול, להרוויח הרבה כסף ולא להיות מושפעים. אבל במציאות, אם נוכל להראות פגיעוּת, זה יפתח שיח רחב יותר עבור אנשים שנאבקים בחשכה. זו החובה שלנו, של אנשים במעמד שלי, לשמש דוגמה אישית".
ג׳וד בלינגהאם (IMAGO)"עדיין יש תפיסה שספורטאים אמורים פשוט לשתוק ו'לקחת הכל בקלות', וזה כבר מיושן. האהבה שספורטאי מקבל היא עצומה, אבל לצד כל אדם שאוהב אותך – יש גם מי ששונא אותך רק בגלל הקבוצה שלך או משהו שעשית. השנאה הזו עלולה להיות הרסנית, ואני באמת מזדהה עם מי שנאבקים עם בעיות נפשיות. לכולם יש זכות להביע דעה על ספורט, אבל חייבים להציב גבולות לדברים נוראיים שאנשים מרשים לעצמם לומר. אני לא בטוח איך אפשר להגביל את זה ברשתות, אבל אני חושב שמערכת התמיכה שסביב הספורטאי חשובה מאוד".
"במדריד יש לי מערכת תמיכה מצוינת, מאמנים, שחקנים ואנשי צוות שאני יכול לדבר איתם כשאני מרגיש למטה. בעתיד, חשוב לשלב הכשרה מנטלית כחלק בלתי נפרד מהמשחק. מעולם לא חוויתי נפילה נפשית עמוקה בעצמי, אבל ראיתי מקרוב אנשים שכן, וזה עצוב מאוד. אני מעדיף להיות החבר לקבוצה שמישהו מרגיש שהוא יכול לפנות אליו ולדבר איתו על זה".
"הדבר החשוב ביותר הוא הביטחון העצמי: כשיש לך אותו, אתה מרגיש שאתה יכול להתמודד עם הכל. כשאין לך, אתה עלול להרגיש למטה, כאילו הרגליים שלך לא עובדות, הגוף לא מגיב. אני בטוח שיש דרכים להחזיר ביטחון, אבל בסוף אתה שואב אותו מהביצועים עצמם, וזה כמעט פרדוקס".
"הכי חשוב זה הביטחון". בלינגהאם (IMAGO)"אני תמיד מנסה לשמור על ביטחון גבוה, אם זה דרך אמירות חיוביות לעצמי, ואם זה דרך קבלה של העובדה שלא אשלים כל מסירה, לא אעבור כל שחקן, לא אבקיע ואנצח כל משחק. ככל שאתה יותר שלם עם זה, אתה שלם עם זה שאתה לא מושלם".
"ספורט, ובפרט כדורגל, מחבר בין אנשים באופן טבעי. הוא גורם לך לדבר, לצחוק, להסתדר עם אחרים, ופתאום אתה מבין שיצרת חבר, מישהו שאפשר לדבר איתו כשמשהו בחיים לא מסתדר. זו העוצמה של הספורט, וזו אחת הסיבות שרציתי להיות שגריר של ארגון Laureus. הם מבינים את הכוח שיש לספורט לשנות חיים, לשפר בריאות נפשית ופיזית ולבנות חברה טובה יותר. אני רוצה להיות חלק מזה", סיכם.