זה לא היה יכול להיות יותר מתוק מזה. למרות איבוד היתרון הכפול, למרות איבוד היתרון בהארכה, למרות שהצרפתים נבחרו לבעוט פנדלים ראשונים, ליאו מסי זכה בסופו של דבר בתואר לו חיכה כל כך הרבה זמן. אולי יותר נכון לכתוב משהו אחר – הוא זכה בתואר לו כל העולם חיכה כל כך הרבה זמן.
פסטיבל ליאו מסי אמנם יצא מכלל שליטה, עם סגידה בלתי נשלטת ותקווה שהוא ישלים את המשימה עם זכייה בגביע, יש בזה משהו חינני. בארץ אין לנו ולא היה לנו שחקן שאנשים סוגדים לו ברמה אלילית, אבל בארגנטינה זה הפך להיות דבר שבשגרה ב-40 השנים האחרונות. אותן שנים עם דייגו מראדונה, שהיה הכל בשביל העם הארגנטינאי, הגיעו סוף סוף לסיומן. עכשיו יש לא רק את האלוהים שלמעלה, אלא גם יש אחד על הקרקע.
לא ברור אם מסי יצליח לעקוף את מראדונה ברמת האהבת הקהל בארגנטינה, אבל כנראה שבעולם הוא ניצח בסיבוב. השאלה לא הייתה אף פעם על האם מישהו רוצה שארגנטינה תזכה, אלא האם מישהו רוצה שמסי יזכה. האהבה, וגם השנאה, לפרעוש היא קיצונית לכל צד. בעשור הקודם שונאיו חגגו עם הפסדיו בקופה אמריקה ובמונדיאל. בעשור הזה אוהדיו הם אלו ששמחים.
שחקני ארגנטינה מניפים את הגביע (רויטרס)כמובן שארגנטינה היא לא רק מסי. היא גם המאמן ליונל סקאלוני שהביא לאלביסלסטה שלושה תארים בשנה וחצי תוך כדי ליכוד הגרעין הצעיר סביב מסי ואנחל די מריה. ארגנטינה היא גם דיבו מרטינס, שעצר שלושה פנדלים בטורניר והבטיח בזכייה בקופה אמריקה ביולי 2021 שיביא למסי גם את המונדיאל.
ארגנטינה היא גם רודריגו דה פול, שהפך לשומר הראש של מסי מאז הגעתו של סקאלוני ומשמש כגרזן על המגרש. ארגנטינה היא גם אנצו פרננדס, חוליאן אלברס, נחואל מולינה, ניקולס אוטמנדי וכריסטיאן רומרו. כולם תרמו את החלק שלהם, בין אם בשיתוף פעולה עם מסי ובין אם לא, כדי להביא את התואר.
ליאו מסי בטירוף (רדאד ג'בארה)אבל לצד החגיגה של מסי, יש שחקן אחד שהוא לא היה יכול לעשות זאת בלעדיו. לפרעוש יש ארבעה תארים עם הנבחרת: מדליית זהב באולימפיאדה, קופה אמריקה, פיינליסימה ומונדיאל. המשותף לכולם? אנחל די מריה כבש בהם. בקופה הוא כבש את שער הניצחון, בבייג’ינג הוא כבש את שער הניצחון, בפיינליסימה הוא כבש את השער השני בתוספת הזמן וגם במונדיאל, בפעם הראשונה שמסי כובש בגמר במדים הלאומיים, הוא היה השחקן המצטיין עד הדקה ה-63 והבקיע את השער השני אחרי היעדרות כמעט כוללת משלב הנוקאאוט בגלל פציעה.
אנחל די מריה בוכה לאחר שכבש. מסי לא היה יכול לעשות כלום בלעדיו (רויטרס)מסי כבר הודיע שלא יפרוש מהנבחרת, אבל אנחנו קיבלנו את הסיפוק שלנו עם הזכייה שלו במונדיאל. למעט הגביע הצרפתי, הוא זכה בכל תואר אפשרי וזה משהו שאי אפשר לקחת ממנו. הוא שיאן התארים אי פעם, שיאן השערים לשחקן דרום אמריקאי בטורנירים גדולים וממש עוד רגע הוא יגיע לשער ה-800 שלו בקריירה. אין שחקן שעשה מספרים טובים ממנו, אין שחקן שזכה ביותר תארים ממנו, אין שחקן שזכה ביותר תארים אישיים ממנו, אין עוד מלבדו.
אפשר לסייג על המונדיאל הזה. הוא נערך בחורף ולא בזמן הקבוע שלו בסיום העונה, אחרי שכולם כבר מותשים. הם נהנו מהחלטות שיפוט מפוקפקות, כמו בפנדל הראשון של הגמר או באי ההרחקות ברבע הגמר, הם שיחקו כל משחק באצטדיון המרכזי, כאשר אלופת העולם אפילו לא ביקרה בו לפני הטורניר. אבל, וזה אבל גדול, היא זכתה בתואר בזכות. היא הייתה הטובה ביותר בטורניר החל מהמחזור השני, היא נהנתה מתמיכה אדירה של קהל אוהדים ענק בטורניר בו נבחרות גדולות מיעטו להביא אוהדים, הכדורגל שלה היה כיף לצפייה, היא הייתה נראית כמו קבוצה של מסי.
ליאו מסי חוגג עם אוהדי ארגנטינה (רויטרס)ואולי זה מה שמסכם את המונדיאל והזכייה הזאת. הקבוצה של מסי הייתה הטובה בעולם בסוף העשור הראשון של שנות ה-2000 ותחילת העשור הקודם. בכל פעם שניסו לעשות זאת בנבחרת, היה כישלון חרוץ בעקבות הלחץ העצום על הנבחרת ועל כל הכוכבים בחלק הקדמי. עכשיו, כשמסי היחיד שבפרונט עם חבורת לוחמים ממושמעת מאחוריו, הנבחרת של ליאו עשתה את מה שהיא יודעת הכי טוב – לזכות בתארים ולתת לעולם, או לפחות לרובו, את הסיום לו הם רצו.