מהר נבו עד סולם יעקב: סיכום אליפות אירופה

לאחר שבעה ימי תחרות, אליפות אירופה בשחייה הסתיימה אמש (ראשון) בלונדון, כש-27 שחיינים ישראלים זינקו למי הבריכה האולימפית. חלקם עשו זאת בהצלחה יתרה וחלקם יעדיפו לשכוח את האליפות ולהמשיך קדימה כמה שיותר מהר, אולם כעת, כשהמשחקים האולימפיים כבר ממש מעבר לפינה, זה הזמן לסכם את התחרות הגדולה האחרונה ולנסות לנתח באופן מקצועי מה צפוי לנו בריו ואף לאחר מכן.

השנייה בטיבה
השורה התחתונה שהקורא הישראלי הממוצע מתעניין בה היא כמובן מדליות. לפחות בכל הנוגע לאספקט זה, מדובר באליפות השנייה בטיבה של השחייה הישראלית אי פעם, עם שתי מדליות כסף במשחים מרכזיים ואולימפיים: גל נבו ב-200 מטר מעורב אישי ויעקב טומרקין ב-200 מטר גב. רק ב-2012 השיגה הנבחרת מאזן מרשים יותר (חמש מדליות: אחת מזהב וארבע מארד), כאשר למעשה בחמש משבע האליפויות האחרונות חזרה הנבחרת בידיים ריקות.

עצם העובדה שאנו רואים בעלייה על הפודיום של שחיין ישראלי כמשהו טבעי, ברור מאליו כמעט, דווקא היא משמחת ומראה על התקדמות, לפחות בתוך היבשת. דירוגה של ישראל בטבלת המדליות הוא 13 מתוך 21 מדינות, מקום אחד נמוך יותר מאותה אליפות ב-2012. אז נכון שישנם לא מעט שחיינים בטופ העולמי שבוחרים לפסוח על אליפות אירופה שלפני משחקים אולימפיים, אולם ניתן להגיד זאת כמעט תמיד, ואין בכך כדי להפחית מההישג.

ואז נותרו שישה
עד כאן היו החדשות הטובות, כעת הגיע זמן לצד השני. עם כל הכבוד ליעקב וגל, מטרה מרכזית של התחרות בלונדון הייתה הרחבת המשלחת הישראלית לריו והשגת קריטריונים נוספים. תוצאה זו, לצערנו, לא הושגה. אף שחיין לא הצטרף לשישה שהשיגו קריטריון ערב התחרות, והיו לא מעט שקיוו לעשות זאת. גיא ברנע, יהונתן קופלב, איתי גורביץ', מרקוס ג'ון שלזינגר, מארק חינאווי, לירן קונובלוב, עידו הבר ואחרים, כולם היו קרובים מאוד בתחרויות האחרונות לזמן הרצוי, אולם לא הצליחו לתת פוש נוסף כדי להיכנס למשלחת האולימפית.

הסיבות לכך רבות ומשתנות משחיין לשחיין, אולם הגורם המרכזי לכך שרובם אפילו לא השיגו את תוצאת השנה שלהם בתחרות המטרה היא צפיפות. רוב השחיינים המוזכרים הגיעו בהכנה מלאה ומיטבית לרצף התחרויות שנערך בארץ באפריל האחרון (גביע האיגוד ואליפות האקדמיה) ואכן קבעו בתחרויות אלו שיאים אישיים או שיאי עונה. לפיכך, קשה מאוד להגיע לפיק נוסף קצת יותר מחודש לאחר מכן.

צריך להבין כי לפני תחרות מטרה, מבצע השחיין תקופת חידוד והפחתת עומס ("טייפר"), אשר גורמת לו להגיע לתחרות בצורה מיטבית, אך גם מקשה עליו באופן טבעי להגיע לשיא נוסף תוך תקופת זמן קצרה. השחיינים שהצליחו בלונדון היו על פי רוב אלו שלא היו צריכים להגיע בשיאם לתחרויות באפריל, ולפיכך היו יכולים "לשמור כוחות" לתחרות הגדולה יותר. 

גיא ברנע. עדיין לא שם (נעם מורנו)

הדור הבא
נחזור לבשורות חיוביות. בתחרות בלונדון זכינו לראות לא מעט שחיינים צעירים, שאולי לא יהיו בריו, אך בהחלט יכולים להתחיל בזהירות ללמוד יפנית לקראת טוקיו 2020. מארק חינאווי הוא כבר ממש לא הפתעה, שחיין צעיר ויציב שרק הולך ומשתפר בכל קפיצה למים והפעם גם השיג שיא ישראלי ב-800 חופשי. גם ב-1,500 שיפר את תוצאתו ועל אף שקיווה לשיפור גדול יותר וקריטריון אולימפי כבר בגיל 19, ייאלץ לחכות לפעם הבאה, אז אין שום סיבה שלא יעשה זאת.

אליו מצטרף שם חדש, מירון חירותי, שהפתיע רבים עם גמר ושיא ישראלי נהדר ב-50 מטר פרפר, כשהוא בן 18 בלבד. חירותי גם רשם העונה תוצאות נאות במרחק הכפול וב-50 מטר חופשי, ובהתחשב בעובדה כי ספרינטרים מגיעים לשיאם בגיל מאוחר יותר, נראה כי עתידו עוד לפניו, והוא ורוד למדי. גם רונן פאור בן ה-20, שהעפיל לחצי הגמר ב-200 חזה ואפילו ירון שגלוב (22) עם חצי הגמר ב-50 חזה, ראויים למילה חמה ולהמשך מעקב.

רונן פאור. הפתעה נעימה (נעם מורנו)

ארבע על ארבע
בין המבחנים הגדולים של המשלחת הישראלית היו משחי השליחים והשליחות השונים. שליחים משקפים עוצמה ועומק, ועצם קיומן של רביעיות שליחים איכותיות, אחרי שנים רבות בלעדיהן, היא בשורה טובה לשחייה הישראלית. השיא הישראלי של הגברים ב-4X200 הוא פשוט מדהים, ואף מציב את ישראל קרוב קרוב למקום ממנו מגיעים לריו. וכשכל השחיינים בני 23 ומטה, גם כאן יש לא מעט סיבות לתקווה.

מנגד, אצל הנשים הדברים הלכו פחות חלק. סוף סוף, לראשונה בהיסטוריה, הגענו ליום בו יש ארבע שחייניות ברמה גבוהה, אולם ההתייחסות לכך לא הייתה "עד הסוף". אם נהיה כנים, בניגוד לגברים, מעולם לא הייתה הכרזה על "פרויקט שליחות", במהלך הדרך התברר לראשי הענף כי יש אפשרות לרביעייה והוחלט לקפוץ על ההזדמנות ולנסות. בניגוד לגברים, אשר שחו יחדיו כבר לא מעט תחרויות והיו צריכים להוכיח את עצמם פעם אחר פעם כדי להיכלל בנבחרת, אצל הנשים לא תורגלה רביעיית השליחים בתחרות בבריכות ארוכות אפילו פעם אחת לפני לונדון.

אנדראה מורז. התקווה (יניב גונן)

בשתי התחרויות שנערכו בארץ לא הייתה שום סיבה שלא היה נערך משחה הזמנה לארבע הבנות המהירות (שיקלר, זיבנר, עברי ומורז), בהן היו מתרגלות את המשחה (ואת החילופים) לעיני הקהל הביתי ומשיגות תוצאה נאה שתעלה את הביטחון לקראת הדבר האמיתי. מסיבות שונות זה לא קרה, וטבילת האש הייתה בלונדון, שם פסלה הנבחרת כבר במוקדמות ולמעשה נותרה בלי תוצאה במרוץ האולימפי. מותר לפסול, זה קורה ונבחרות גדולות מאיתנו עשו זאת, אולם יש הרגשה כי ניתן היה להתייחס לפרויקט השליחות ברצינות רבה יותר ונקווה שהמסקנות יופקו לקראת הקמפיין הבא. אגב, הארבע אמורות להתחרות יחדיו שוב ולנסות להשתחל בכל זאת לריו. הסיכוי לא גבוה, אך נחזיק אצבעות.

שורה תחתונה
כשנותרו עוד 74 ימים לטקס הפתיחה בריו, אנו יוצאים מאליפות אירופה ברגשות מעורבים. טומרקין, נבו ואנדראה מורז נראים בכושר מצוין ובדרך הנכונה מבחינת ההכנות, בעוד עמית עברי וזיו קלונטרוב היו פחות טובים באליפות, אך הראו בעבר כי יודעים להתעלות ברגע האמת. נצרף אליהם את זוהר שיקלר, שרק השיגה את הקריטריון ולא הגיעה בהכנה כלשהי ללונדון, ונוצרה לה נבחרת ראויה, שיכולה להגיע להישגים גם בזירה האולימפית. אם עד הגונג האחרון יצטרפו אליהם עוד שחיין או שניים, עם קריטריון A או עם הזמנה מפינ"א מקריטריון B, בהחלט נשמח. בכל מקרה, בשישה באוגוסט, העיניים של כולנו יהיו נשואות לבריכה.