1. מזל של אלופה. במהלך העונה הסדירה גולדן סטייט שברה את כל השיאים ומיצבה את עצמה כאחת הקבוצות הגדולות בתולדות ה-NBA. למרות זאת, כולם יודעים שעם כל הכבוד ל-82 המשחקים הראשונים בעונה, את הכסף סופרים במהלך הפלייאוף ודווקא בו הווריירס ספגו מכה קשה כשהכוכב הגדול סטף קרי נפצע וייעדר מספר שבועות.
כנראה שמישהו מלמעלה אוהב את סטיב קר והקבוצה שלו. שעות לאחר שנודע שקרי ייעדר מספר שבועות מהמגרשים ויחמיץ את סדרת חצי גמר המערב, היריבה הפוטנציאלית לוס אנג'לס קליפרס ספגה מכה קשה עוד יותר כשאיבדה את שני הכוכבים הגדולים שלה, כריס פול ובלייק גריפין, ובשל כך היא כנראה לא תצליח להעפיל לחצי הגמר.
אז נכון שיש פה הרבה מזל, אבל כנראה שהקלישאה השחוקה לפיה המזל הולך עם הטובים עובדת במקרה שלנו. ועוד איך עובדת – מתוך חמשת המשחקים בסדרה מול יוסטון, בהם קרי שיחק רק שתי מחציות (אחת במשחק הראשון ואחת במשחק הרביעי), גולדן סטייט ניצחה ארבעה בהפרש ממוצע של כמעט 24 נקודות כשהיא מציגה את אותו משחק קבוצתי, התקפי ואטרקטיבי שהציגה במהלך העונה וכשכוכבי המשנה, קליי תומפסון ודריימונד גרין, נוטלים את ההובלה. לקבוצה כזו מגיעה עזרה גם בזהות היריבה.
מול יוסטון החלשה והמסוכסכת זה הספיק, מול פורטלנד (כנראה) זה גם צפוי להספיק, אבל בגמר המערב מול סן אנטוניו או אוקלהומה ובגמר ה-NBA מול קליבלנד קאבלירס של לברון ג'יימס, גולדן סטייט תהיה חייבת את הכוכב הגדול שלה בריא, שלם ובכושר טוב. שם, מזל לבד כבר לא יספיק.
 |
| סטף קרי מועד. בהמשך הווריירס יהיו זקוקים לו |
|
| |
2. הפן האחר של לברון. לברון ג'יימס הוא הכריסטיאנו רונאלדו של הכדורגל. מי שלא אוהב אותו, שונא אותו. ההתנהגות השחצנית, היהירות וגם השנים הארוכות בהן הוא סומן כלוזר לא מוסיפים לו נקודות זכות אצל אוהדי הכדורסל הניטרליים. כולם מעדיפים לאהוב את סטף קרי הצנוע והחייכן. למרבית חובבי הכדורסל בישראל, השנאה כלפי "קינג" ג'יימס גדלה עוד יותר אחרי הפיטורים של דייויד בלאט מקליבלנד, שכולנו יודעים שנגרמו בעקבות חוסר שביעות הרצון של הכוכב הגדול של הקאבס מהמאמן הישראלי.
אבל אסור שהשנאה הזו כלפי לברון תגרום למישהו מאיתנו להתעלם מהדברים החיוביים שקיימים אצלו, והפעם לא מדובר על היכולת האדירה שהוא מראה על הפרקט (יכולת שהשתדרגה מאוד מאז תחילת הפלייאוף), אלא דווקא על היחסים שלו עם חבריו לקבוצה. או ליתר דיוק, עם אחד מהם.
קשה לפספס את החיבור שהתהדק לו לאחרונה בין ג'יימס לבין קיירי אירווינג. השמחה של הפורוורד אחרי כל סל חשוב או מהלך גדול של הרכז בן ה-24 היא מופגנת ובולטת לעין. אז נכון שאפשר להיות ציני ולומר שהסיבה לכך היא שלברון מבין שללא יכולת טובה של אירווינג וקווין לאב הוא לא יוכל לזכות באליפות, אבל הפעם נראה שהשמחה היא אמיתית ומס' 23 של הקאבלירס באמת נהנה לראות את חברו הצעיר מתפתח והופך מסתם שחקן עם כישרון לכוכב אמיתי. מי כמוהו יודע עד כמה התהליך הזה הוא ארוך וקשה.
 |
| לברון ג´יימס. יש לו גם צדדים טובים (רויטרס) |
|
| |
3. פרס הסדרה ההוגנת. סן אנטוניו השלימה סוויפ צפוי על חשבונה של ממפיס ועלתה לחצי גמר המערב שם היא תפגוש את אוקלהומה בקרב אדיר בין שתיים מהקבוצות הכי טובות ב-NBA, אולי בדרך לאליפות שישית בתולדותיה ושנייה בשלוש השנים האחרונות.
בתואר אחד הספרס (והגריזליס) כבר זכו. הסדרה בין שתי הקבוצות אולי נגמרה ב-0:4 קל לטקסנים, אבל בשונה מסוויפים אחרים שאנו מכירים, הקבוצה מטנסי שבאה בסגל חסר מאוד נלחמה עד הרגע האחרון, כיבדה את עצמה, את הליגה ואת הענף.
הדמעות של המאמן דייב ייגר במסיבת העיתונאים אחרי המשחק הרביעי, השלטים שהניפו אוהדי הדובים עליהם נכתב "רק לב" והמחמאות האמיתיות והכנות של אנשי הספרס כמו הדברים שאמר המאמן גרג פופוביץ', "זה לא היה קרב הוגן. הם לא יכלו להביא לידי ביטוי את היכולות האמיתיות שלהם. הם נלחמו עם הרבה לב והרבה עוז". אם היו מעניקים במהלך הפלייאוף את 'פרס הסדרה ההוגנת', שתי הקבוצות הללו היו מקבלות אותו. ובצדק.
 |
| גרג פופוביץ´. פרגן ליריבה על המלחמה וההקרבה (רויטרס) |
|
| |
4. החשיבות של יתרון הביתיות. משחקי הפלייאוף מזכירים לנו שוב את החשיבות הגדולה של הביתיות, גם כשמדובר בשחקנים בעלי כישרון עם ניסיון רב, וגם במדינה כמו ארצות הברית שם מרבית הקהלים לא מעניקים אווירה מיוחדת כמו האוהדים היוונים, הסרבים או הטורקים, ואפילו לא כמו אוהדי הספורט בישראל.
מיאמי פתחה עם שני ניצחונות קלילים על שארלוט והייתה נראית בדרך המהירה לחצי הגמר, רק שאז ההורנטס נלחמו על הכבוד שלהם בטיים וורנר קייבל ארנה, הצליחו להשוות את הסדרה ואף להפוך אותה בהמשך. אטלנטה ניצחה במגרשה בשלושת המשחקים שקיימה מול בוסטון, כששניים מהם הסתיימו בדו ספרתי, לעומת זאת הסלטיקס ניצחו בשני המשחקים שהתקיימו בגארדן. כך היה גם בסדרה של הקליפרס ופורטלנד.
אז נכון שיש מקרים בהם פערי האיכות העצומים בין הקבוצות, כמו במקרה של סן אנטוניו וממפיס או קליבלנד ודטרויט מבטלים את שאר הפרמטרים, או מקרים בהם המומנטום מניצחונות הבית נמשך גם למשחק הבא בו קבוצת החוץ מנצלת את הלחץ בו שרויה הקבוצה המקומית (כמו במקרה של שארלוט ומיאמי), אבל אין ספק שליתרון הביתיות יש חשיבות עצומה. הנה עוד סיבה על מה להיאבק בעונה מתישה בת 82 משחקים.
 |
| אנדרה דראמונד. הקאבלירס שלחו דרכו מסר לליגה |
|
| |
5. המסר שקליבלנד שלחה לסנטרים. תופעת ה"האק-א-שאק", כלומר ביצוע עבירות מכוונות על קלעי עונשין רעים, ממשיכה להיות בשימוש על ידי מאמני הליגה. 34 הפעמים בהן טיירון לו וקליבלנד אמללו את אנדרה דראמונד מדטרויט ושלחו אותו לזרוק עונשין, או 51 המקרים בהן נשלח לקו שחקן הקליפרס דיאנדרה ג'ורדן על ידי טרי סטוטס ופורטלנד הם דוגמאות טובות לכך.
יכול להיות שזה לא נראה טוב מבחינת המאמנים, וראשי הליגה כבר יושבים ומטכסים עצה איך להתמודד עם הבעיה, אבל את חשבון הנפש האמיתי צריכים לעשות השחקנים עצמם. איך למרות סכומי הכסף האדירים שהם מקבלים והרמות הגבוהות בהן הם נמצאים, עדיין אחוזי הקליעה מקו העונשין נותרו כל כך נמוכים.
מי שכהרגלו העביר את המסר בצורה הכי טובה הוא פרשן רשת ESPN ג'ף ואן גנדי שאמר על דראמונד במהלך המשחק הרביעי בין קליבלנד לדטרויט: "אתה יכול להיות השחקן הכי טוב שיש, אבל אם אתה לא יכול לקלוע עונשין, אתה לא תשחק בפלייאוף".