שישה חודשים עברו מאז הכישלון הגדול ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי. אחרי תקוות השווא שהפריחו אודות העפלה ליורו 2016, שחקני נבחרת ישראל בעיקר יחתימו דרכונים בקיץ הקרוב לעבר החופשות שלהן. חצי שנה עברה, מאמן עדיין אין ובהתאחדות לכדורגל בעיקר מפנטזים על פרננדו היירו אך היכולת הדלה של מיטב בחורינו מזכירה את שני הקמפיינים המאכזבים.
לאלו שבמקרה שכחו, ב-2012 דובר על שיטה, כזו שהשחקנים בסגל יצחצחו איתה בכל בוקר, ילכו איתה לישון ויפנימו אותה בצורה מרשימה על כר הדשא מול הבית "הבינוני והנוח" כפי שהטיבו לתאר כאן. אז הקמפיין נגמר ואפילו וויילס הספיקה לשבור את המחסום המנטאלי אך נדמה כי כל הסיסמאות וההרגלים של אלי גוטמן נדבקו בנבחרת.
 |
| עופר עיני. איפה המאמן? (איתי כהן) |
|
| |
התצוגה הרעה מול קרואטיה העלתה את כל התחלואים שנאלצו לסבול גם בארבע השנים האחרונות. ההגנה נראתה אבודה, הקישור אנמי מתמיד וההתקפה, תזכירו לבחורים שלנו מה זה? הקרואטים על שלל הכוכבים עדיפים עלינו אך במקום לבוא בצורה מאורגנת, להבין כי מדובר בהזדמנות להעניק ליושבים בציון סיבה נוספת לחייך אז הנבחרת נראתה בדיוק כמו הפועל תל אביב. מי אמר שאין טביעת יד של גוטמן או נציגים שלו בסגל?
והאמת, שהיה קשה לצפות מאיתנו ליותר. תנסו לחפש היטב ברחבי הגלובוס נבחרת שמכבדת את עצמה ומגיעה למשחק הכנה ללא מאמן ראשי. זהותו של אותו מאמן היא דיון אחר לגמרי וההמלצה שלי היא ללא ספק גיא לוזון אבל לצערנו - המורשת של גוטמן עדיין כאן.
הכתוב הינו טור דעה