המערך ההגנתי אי פעם: ישראל מוכנה לוויילס

1.  "אני רוצה קבוצה שיטתית, קבוצה של שחקנים שתקום בבוקר, תצחצח שיניים עם שיטת משחק, תאכל צהריים עם שיטת משחק ותלך לישון עם שיטת משחק. רק דרך שיטתיות ניתן לצמצם פערים". אלי גוטמן. מסיבת העיתונאים הראשונה לאחר מינויו למאמן נבחרת ישראל. 27 בדצמבר, 2011.

"בשיטת המשחק שלנו על כל המשתמע, כל הפרמטרים, הגנה והתקפה, אנחנו נראה נבחרת ישראל שיודעת מה היא רוצה מעצמה בכל רגע נתון". אלי גוטמן. מסיבת העיתונאים לפני המשחק בקארדיף. 5 בספטמבר, 2015.

כמעט ארבע שנים עברו. המנטרות נותרו זהות, רק היריבות משתנות. נבחרת ישראל מנסה לצמצם פערים דרך שיטתיות. בהתאם ליריבות, גם השיטות משתנות. כך הגה גוטמן את הרעיון לעלות מול וויילס בשיטת 5-3-2 שמותאמת אחד לאחד לשיטה הוולשית.

המשחק מול וויילס בישראל היה טראומה שזעזעה את הקמפיין והיו לה מספר השלכות: ראשית, היא הורידה את כולם לקרקע בבום כל כך חזק עד שהשברים מהנפילה עוד לא החלימו במלואם. שנית, בעיני עצמה ישראל הפכה פתאום כל כך קטנה ואימצה לעצמה את גישת האנדרדוג. כל דבר הוא מסוכן. כל דבר יכול להוות איום.

גוטמן וטיבי. יש להם טראומה להתאושש ממנה (עמרי שטיין)

"אני אדע איך להביא את הנבחרת הזאת כאנדרדוג למשחקים האלה", הבטיח גוטמן אחרי בלגיה. אתמול, כשנשאל על טקטיקת האנדרדוג, הוא ענה שזה מה שהביא את הגישה הנכונה במשחק נגד אנדורה שאיפשרה לו להתחיל את ההכנות לוויילס כבר בדקה ה-45. למעשה, גוטמן החמיא שוב ושוב לאורך כל הקמפיין לגישה של השחקנים.

עכשיו נשאר לדבר על השיטה.

גוטמן עם בן חיים במסע"ת. מנטרות ישנות לפני המשחק החשוב (ענבל מנור)

2. נבחרת ישראל שוכנה ב"וייל ריזורט". מלון גולף יוקרתי המרוחק כ-20 דקות נסיעה ממרכז קארדיף. רחוק מההמולה, פסטיבל העלייה ליורו והטירוף סביב מונדיאל הראגבי. רחוק מהעיתונאים, המפגינים והרעש. רק השחקנים, הירוק ומגרשי אימונים במרחק הליכה. כבר עם הנחיתה ביום שישי, רגע לפני שקיעה (ובמגרש האימונים אין תאורה), המאמן לא ויתר על 20 דקות אימון טקטי.

הוא לא תירגל הרכב, אבל אמר לשחקנים ש"יהיה עוד שחקן הגנה". במשך כל סוף השבוע, הוא עבד על טקטיקה, הסביר את השיטה, קצת וידאו ועוד שיחות טקטיות. נבחרת ישראל של גוטמן שיחקה פעם אחת עם חמישה שחקני הגנה. זה קרה במשחק אימון נגד הנבחרת הצעירה באשדוד.

גוטמן משוחח עם זהבי. כיאל ודגני מחוייכים. יש להם תפקיד מרכזי (ענבל מנור)

באותו ערב עגום בסמי עופר גם גוטמן קיבל נוקאאוט מיריב שאולי לא החשיב כראוי. וויילס, עם שלושה בלמים, שני מגנים תוקפים, שני קשרים אחוריים, ארון ראמזי, גארת' בייל והאל רובסון קאנו כמעין חלוץ שלא יפריע לבייל, פירקה את ה-4-1-4-1 הגוטמני בלי מאמץ. התוצאה, אוהבים להגיד בנבחרת, נופחה בגלל השער בדקה ה-45 והאדום בתחילת המחצית השנייה, אבל המציאות היא שהמשחק היה חד צדדי גם ב-0:0 וב-11 על 11.

כך שמבחינת גוטמן, לא היה שום סיכוי שהוא יחזור על אותה שיטה שקרסה בחיפה. עוד לפני אנדורה הוא החליט שהנבחרת תעלה עם שלושה בלמים. היו דברים שהשתנו. אלי דסה ומונס דאבור הרשימו אותו מאוד ב-0:4 הקליל על היריבה החלשה. החלוץ יוסיף ניידות, המגן מהירות וכך, מאמין המאמן, השניים ייתנו לו גם אופציות בהתקפות מתפרצות.

אלי דסה. המשחק מול אנדורה העלה את המניה שלו בעיני גוטמן (איתי כהן)

נבחרת ישראל הגיעה לקארדיף כדי להתגונן ולשחק על תוצאה. ההוראות ברורות. כשדסה עולה, אוראל דגני מיד מחפה עליו באגף. ניר ביטון הוא האחורי מבין השניים, בעוד ביברס נאתכו (בהרכב כזה אמור להיות לו יותר מרווח לשחק באזורים בהם הוא משחק בצסק"א) ובירם כיאל התבקשו לשחק באחריות ולא לרוץ קדימה. בטח לא ביחד. ישראל תנסה לשחק כמו וויילס. להתבצר ולחכות לרגע הנכון בו ערן זהבי יקבל הזדמנות להיות ערן זהבי.

3. הפעם האחרונה בה ישראל שיחקה משחק רשמי עם שלושה בלמים הייתה במשחק בקרואטיה בעידן לואיס פרננדס. טל בן חיים, רמי גרשון ועומרי בן הרוש צוותו כשלישייה. נעאל חוטבא וטאלב טוואטחה כמגנים. תמיר כהן, כיאל, זהבי, יוסי בניון וחמד השלימו את ההרכב שהפסיד 3:1. המאמן הצרפתי האמין ואמר לא אחת שהנבחרת צריכה ללמוד לשחק בשיטה הזאת, אבל אחרי שעזב הרעיון הזה נזנח.

פרננדז עם בן חיים. האחרון לשחק עם שלושה בלמים במשחק רשמי (דרור עינב)

רוצים עוד דוגמה? לפני 11 שנה בדיוק עלה אברהם גרנט במשק הפתיחה של קמפיין מוקדמות מונדיאל 2006 במערך דומה. בן חיים, אריק בנאדו וקלמי סבן (ששיתק את תיירי הנרי) עלו במרכז ההגנה. עומרי אפק ויגאל אנטבי (נפצע אחרי מספר דקות והוחלף על ידי אדורם קייסי) כמגנים ואת ה-11 השלימו וואליד באדיר, עידן טל, בניון, יניב קטן ועומר גולן.

ההרכב של גוטמן, על פניו, אפילו יותר דפנסיבי מזה של גרנט. הוא כולל שני שחקנים בעלי אופי התקפי מובהק לעומת שלושה. למעשה, זהו אולי ההרכב ההגנתי ביותר בו עלתה נבחרת ישראל בעידן המודרני. זה עלול להיות מכוער. התקווה שזה יהיה מחויב, לוחמני, ממושמע ומאורגן.

קלמי סבן מול תיירי הנרי . אוראל דגני יהיה סבן החדש? (רויטרס)

(ולאותיות הקטנות: שלא נקבל שער ממצב נייח, רגע לפני ההפסקה, שנסיים את המשחק ב-11 שחקנים, שניזהר מהגבהות לרחבה, עבירות מטופשות מחוץ לרחבה ובאופן עקרוני שמלמעלה ייתנו איזו דחיפה. היי, אנחנו מפסיקים לשחק בשבת. זה נחשב לא?).

4. המשחק הערב הוא החשוב ביותר בעידן גוטמן. המתמטיקה שלו די פשוטה. ישראל צריכה חמש נקודות משלושה משחקים כדי להבטיח בוודאות את המקום השלישי. כלומר היא חייבת להוציא משהו לפחות מאחד ממשחקי החוץ מול וויילס ובלגיה או לקוות שבוסניה תאבד נקודות בחודש הבא.

השלט על שחקני בוסניה בקארדיף. המתמטיקה פשוטה, אסור להיות תלויים בהם (ענבל מנור)

כל קלישאה בשילוב המילים רגע, האמת, גורלי, קריטי ועוד בולשיט פטריוטי תהיה נכונה. זה גם המשחק בו גוטמן יכול לייצר את האמירה האמיתית משתי הקדנציות ההפכפכות שלו. חזרה לימי האנדרדוג. הפיכת הנבחרת לקבוצה. קבוצה שתקום בבוקר, תצחצח שיניים ותבין שזו ממש לא בושה לשחק מבוקר, זהיר, טקטי ולהתגונן במשחק חוץ מול יריבה עדיפה וקהל חם. כשסלבישה יוקאנוביץ' עושה את זה בבאזל, הוא גאון וכן, גם לגוטמן מותר. יש סיכון גדול במשחק עם שיטה לא מוכרת לשחקנים, אבל אין פסול במערך הגנתי שמותאם כדי לשבש את היריבה ולהוציא נקודה ממשחק שאין ממנו דרך חזרה.

גוטמן מחזיר היום את נבחרת ישראל למעמדה הטבעי וזה בסדר. זה אפילו נכון להכיר בגודל האמיתי שלך, לא להרים את האף, לכבד, אבל לא לפחד. להגיע למשחק ולעשות מה שצריך כדי להשיג תוצאה. כן, גם אם זה יהיה מכוער עד קשה לצפייה. כן, זו גם תהיה הדרך באיטליה, ספרד ואפילו באלבניה בקמפיין הבא. עם גוטמן או בלעדיו.

כל השבוע שעבר דיבר גוטמן על ההפסד של איי פארו ליוון בקורלציה למשחק מול אנדורה. ההשוואה הייתה מגוחכת, אבל בסופו של דבר השאירה את השחקנים מרוכזים מספיק כדי לאפשר למאמן עוד 45 דקות של הכנה לוויילס. ייתכן וגוטמן היה צריך להשתמש במשחק של איי פארו, או במשחק של איסלנד נגד הולנד, אזרבייג'ן נגד קרואטיה וכן, מכבי נגד באזל, דווקא לפני המפגש הערב. אלו היחסים הנכונים. כדי שהחלש יגבר על החזק הוא קודם כל צריך להבין שהוא חלש. במקרה הזה, אין הבדל בין נבחרת לקבוצה. החזון של גוטמן, זה שהוצג אי שם לפני כמעט ארבע שנים, הופך דווקא היום, אחרי כל המכות, התהפוכות, חילופי הדורות והשינויים בסגל, להרבה יותר ברור.

5. מאז ההצטרפות לאופ"א ב-1992, ישראל מחזיקה במאזן חוץ מפתיע של 42.9 אחוזי הצלחה. 18 ניצחונות, 21 הפסדים ו-13 תוצאות תיקו במשחקים רשמיים בלבד (לא כולל ידידות). בקמפיינים של מוקדמות מונדיאל, באופן מפתיע, אחוזי ההצלחה גבוהים יותר (48 לעומת 38.2).

טל בן חיים, זהבי ודאבור. סטטיסטיקת משחקי החוץ תלויה בהם (ענבל מנור)

ויש גם בשורות טובות. גוטמן ניהל שמונה משחקי חוץ רשמיים ותחת הדרכתו הנבחרת הפסידה רק פעמיים - לרוסיה ובוסניה - והיא מחזיקה ב-58.3 אחוזי הצלחה.

אלא שהנתונים הללו בכל זאת מגיעים עם כוכבית. מאז ה-2:3 הבלתי נשכח בפארק דה פרינס לפני 22 שנה, ישראל השיגה ניצחונות חוץ על היריבות הבאות: מלטה, אסטוניה, איי פארו, קפריסין, לוקסמבורג, מולדובה, מקדוניה, אנדורה, לטביה, צפון אירלנד, לוקסמבורג.

זהבי. יביא לנו רגע אחד גדול נוסף כמו במכבי ת"א (עמרי שטיין)

היו הופעות מרשימות. שתי תוצאות תיקו בשווייץ, אותו 0:0 זכור בצרפת, 2:2 באירלנד, ו-1:1 בפורטוגל בקמפיין הקודם, אבל לא ניצחונות גדולים. ישראל לא גברה על יריבה שמדורגת מעליה במשחק חוץ מאז ראובן עטר.

זוכרים מאיזה דרג וויילס החלה את הקמפיין?