אין מנהיגים ואין כבוד: דור הפקה פקה שוב נכשל

חלקם טוענים ש"חצי מדינה נגד הנבחרת", אחרים מתלוננים שמבקרים אותם יותר מדי ויש כאלה שממרים את פיו של היו"ר אבי לוזון ואומרים: "ברזיל? מי אמר שאנחנו רוצים ויכולים לעלות לברזיל?". התבוסה המחפירה אמש (שלישי) באצטדיון רמת גן הייתה החותמת על סוף הרומן של האוהדים עם נבחרת ישראל. למה? כי נמאס. פשוט נמאס.

ממה נמאס? לא מהעובדה שאנחנו מסרבים בתוקף לעלות לטורניר גדול. גם לא מהעובדה שכבר שנים לא ראינו משחק גדול בבית במסגרת בינלאומית. יש כבר גבול למלחמת ההתשה ששחקני הנבחרת מקיימים עם האוהדים שלהם. יכול להיות שהם קוראים לקהל "לבוא ולעודד בכל מצב", אבל גם לקהל זה הספיק. מי שחיפש זעם טיפוסי של אוהד ישראלי, טעה. אדישות מופגנת, בדיחות וחיוכים על חשבון השחקנים והרבה הבטחות שנזרקו לאוויר וטענו: "אני לא אדרוך פה יותר".

הדור הנוכחי הוא דור שרחוק שנות אור מהדור שהקסים את הנבחרת עם ברקוביץ', רביבו, בנין ואבוקסיס וזה ברור לכל. אבל מאז עברו הרבה מים בירקון והכל נתון בעיקר באופי. גם לאברהם גרנט בקמפיין נטול ההפסדים לא היו את אותם הכישרונות, אבל היו לו מנהיגים. שחקנים עם אופי, קפטנים בנשמתם ובאופיים שנתנו הרבה יותר ממה שנתנו אלו שלבשו את מדי הנבחרת בשבוע האחרון. פשוט מ-נ-ה-י-ג-י-ם.

וואליד באדיר, אבי נמני, שמעון גרשון, יניב קטן, אדורם קייסי, אריק בנאדו, עבאס סוואן והשאר לא נצצו כמו שחקני דור הזהב של שלמה שרף. אבל הם היו מנהיגים. הם לא נפנפו בדרכון במשחקים בכל מיני ליגות בינוניות, אלא הובילו קבוצות שבת אחרי שבת באותם מגרשים מעופשים בליגת העל את המועדונים שלהם. גם בנבחרת כל אחד הביא את האופי שלו. רחוק מחבורת השחקנים שהתבטלה על כר הדשא בר"ג.

2:0 באירלנד? חוזרים ומשווים. 1:0 לצרפת הגדולה? שוב משווים. אופי. חפשו בסגל של גוטמן שחקנים שהם מנהיגים וכשתמצאו, תעדכנו. אין אחד שיש לו קמצוץ של מנהיגות שמחוייבת במסגרת נבחרת.

תמיד אפשר להאשים את אלי גוטמן ששיתף 18 שחקנים בשני משחקים בפער של ארבעה ימים וזימן שחקנים שרשמו משחק ורבע בליגת העל וקיבלו את החולצה הקדושה של הנבחרת. אפשר לשאול מדוע "הגרמני" שאוהב כל כך לדבר על "דרך, דרך, דרך" ואיבד אותה.

אפשר להאשים את אבי לוזון שמחתים מאמנים לשנתיים מבלי טיפת היגיון בריא להביא מאמן שיבנה משהו לאורך זמן ואולי נוכל לפנטז על יורו 2016. אפשר גם להתלונן בכל ראיון הוא מברבר על "עלייה לטורניר גדול" ולא "בואו נשתפר מהקמפיין הקודם". אבל הפעם הגיע הזמן כנראה להאשים את אלו שמאשימים את כל העולם חוץ מעצמם.

הקלות הבלתי נסבלת והחוסר באינטליגנציית משחק פירקו את הנבחרת. שלוש פעמים הרוסים מצאו את עצמם בעשרה שחקנים בגלל פציעות והם הניעו את הכדור בלי שאף שחקן ישראלי יוצא קדימה ומנסה לנצל את המצב. פעם אחת ישראל הייתה בהיעדרות מספרית בגלל פציעה והם נעצו לנו את השלישי. אינטליגנציה.

ההתעסקות הבלתי נסבלת בביקורות של התקשורת מונעת מחלק נכבד מהסגל להתעסק בכדורגל. גוטמן אמר בסיום ש"הביקורות מוצדקות". רמי גרשון אמר אחרי אזרבייג'אן שחצי מדינה נגד הנבחרת (איך הוא מעז?!). נוצר מצב אבסורדי שהפייסבוקים והטוויטרים יותר מעניינים מעוד אימון או צפייה בקלטת. אז למה כולם מתפלאים שנכשלנו? העיקר שמעלים מחדר ההלבשה: "תיכף יש משחק. בהצלחה לכולנו".

נאתכו על הדשא ברמת גן (שי לוי)

לפני שבועיים, נכתב מאמר על אחד משחקני הנבחרת. בעקבות אחת הביקורות על השחקן, אותו בכבודו ובעצמו התקשר לכתב והתלונן: "כולכם נגדי. אתם כותבים רק שטויות, אין פרגון ושכולם מקנאים שאני בנבחרת ישראל". אז אם התקשורת כל כך רעה, למה הם משקיעים זמן רב כל כך בה?

מי רוצה חולצת נבחרת ישראל?
האם יש שחקן שאנחנו לא יכולים לוותר עליו? האם יש כוכב שיכול לעשות בנבחרת מה שהוא רוצה? למה קאפלו יכול לוותר על ארשבין, פאבליוצ'נקו ופוגרבניאק ואנחנו לא? למה כל ברזיל רוצה לפני המונדיאל את רונאלדיניו והמאמן מחליט אחרת? למה ולמה ולמה.

אוואט ובן בסט מאוכזבים (שי לוי)

אלי גוטמן טעה בסגל שלו מסיבה אחת: שחקנים קיבלו בחינם את החולצה. ליגיונרים באמצע הטבלה בקפריסין או בתחתית הליגה הבלגית מקבלים טלפון ממנהל הנבחרת כי הם "משחקים באירופה" . להזכיר לכולם, לצידם של ברקוביץ' האנגלי ורביבו הספרדי, שיחקו נמני ממכבי, אבוקסיס מבית"ר והפועל, אלון חזן, בנאדו ודוידוביץ' מחיפה והם היו טובים מכל אחד אחר. האם הגיע הזמן להסתמך על השחקנים הרעבים שנאבקים בליגת העל במקום אלו השבעים ממשכורות מוגזמות באירופה? כנראה שכן. 16 שערים בהפועל או ליגה שנייה בגרמניה? שחקן ספסל בבלגיה או שחקן הרכב בבני יהודה? ליגה אנגלית שלישית או מכבי רעבה? ואפשר עוד להמשיך.

אפשר להגיד שגוטמן נכשל בגישה שלו לשני המשחקים שסיימו לנו את קמפיין המוקדמות. אבל באותה נשימה חייבים להגיד: הוא חתם פה לשנתיים. עוד הפסד מביך ושוב יערפו את ראשו למען "ועדת איתור" נוספת למאמן הנבחרת ש"יהיה חייב להוביל את ישראל ליורו 2016 בצרפת". אז זהו, שלא.

לוח התוצאות העגום (משה חרמון)

מדברים על דרך ואפשר להגיד שאמש בר"ג זה היה הפסד שכולו סוף הדרך. אין מנהל מקצועי, אין מאמן שאמור לבנות לשנים, יש טלאי על טלאי על טלאי. מנסים לעצור את השיטפון עם דחיפת אצבע בסכר. אז רבותיי השחקנים, הגיע הזמן להחליט: או שהולכים למהלך שיציל אותנו או שממשיכים לסמוך שיום יבוא וכולם יפסיקו לבקר אתכם. כי אז אולי תתחילו לשחק כדורגל. בהנחה שהמטוס הבא לליגה האסטונית לא ייצא עם הצעה שאתם באמת לא יכולים לסרב.