בולט? פלפס? רונאלדו? הצחקתם אותנו

פלפס זוכה בשמונה מדליות? בולט שובר שיאי עולם בריצה מזלזלת? ספרד זוכה ביורו? אל תצחיקו את עורכי ONE.

לנו, בדיוק כמו לכם, יש את הארועים הפרטים שלנו, שנגעו לנו עמוק בלב ולא ישכחו מזכרוננו גם בעוד שנים רבות. גם לנו יש רגעי קסם שהשפיעו עלינו בעקבות מי שאנחנו ולא משום שקבעו ערכים מוחלטים כמו שיאים או תארים שאולי לא יגידו לנו דבר בעוד מספר ימים.

בואו לבחור את הרגע הגדול של 2008

אז אם אתם רוצים לדעת מה עשה לנו את זה השנה, ואתם מעוניינים לגלות אם אתם חושבים כמונו, כל הרגעים הגדולים שלנו ניצבים פה לפניכם. ריגשנו גם אתכם? הצחקנו אתכם? הפתעו אתכם? אתם מוזמנים לספר לנו בטוקבקים.

הבחירה של שי לב - כשאתה מגיע למצב בו אתה צריך לבחור את ארוע השנה שלך בשנה כה מדהימה כמו זו שהיתה לנו (2008 נחשבת על ידי רבים כשנה הגדולה ביותר בספורט), הדבר הראשון שאתה רוצה הוא להיות מקורי.

כמה כיף יהיה לבחור באחד מהארועים האולימפיים הגדולים או באחד הענפים הפחות מוכרים מאשר שוב לציין עוד אליפות או עוד תואר בדבר הכה שכיח הקרוי 'כדורגל'. כמה נחמד יהיה לתת מילה טובה לאצן, קופץ לגובה או שחיין במקום שוב להכתיר את אחד החלוצים האירופיים או לחילופין שער בלתי נשכח מגמר ליגת האלופות.

אבל עם כל הכבוד לכיף שבכל מה שמוזכר לעיל, אני בכל בזאת רוצה לבחור ארוע מתחום הכדורגל, בשבילי הוא הרבה יותר מכדורגל והוא מינויו של גוארדיולה למאמן ברצלונה במקומו של פרנק רייקארד שכבר גמר את הסוס.

גוארדיולה. איזה מינוי מהסרטים (רויטרס)

גוארדיולה החזיר לבארסה את כל מה שאנחנו אוהבים בענף המדהים הזה, ותסלחו לי אם אשתמש במילה ציורית כמו רומנטיקה. המשחק ההתקפי, שילוב הצעירים, המחיובות לקהל ויותר מכל - החזרה למסורת של בארסה הגדולה משנות התשעים, אותה בארסה בה שיחק גוארדיולה והיה סמל טיפוסי בהיותו קטאלוני (בדומה לפויול ושאר החבורה המוכרת של היום).

אני מצדיע לברצלונה על המינוי הזה ועל ההבנה שמאמן שמחויב למסורת לא פחות טוב ממאמן רב ניסיון אשר כבר זכה באין ספור תארים. גוארדיולה, אם מישהו עכשיו מתרגם לך מעברית לספרדית או לקטאלנית אני מודה לך. שוב הוכח שקונצרט כלל לא צריך כלי נגינה או אולם תזמורת - הוא רק זקוק למנצח וקהל נאמן ואת שניהם יש לבארסה במלוא הדרם.

הבחירה של אסף אבולעפיה - 30 השניות שעברו מהרגע שבו ג'ון טרי עזב את דבוקת שחקני צ'לסי מאמצע המגרש הרטוב באצטדיון לוז'ניקי במוסקבה לבין הנקודה הלבנה היו 30 השניות הכי ארוכות שאני זוכר כאוהד כדורגל.

צ'לסי של אברהם גרנט במרחק נגיעה מזכיה היסטורית בליגת האלופות, ויותר מהכל: גרנט בדרך להיות אלוף אירופה. בראש כבר עוברות הכותרות של אתרי האינטרנט מחר, והתחושה היא שגרנט עשה את הבלתי נתפס.

גרנט וטרי. רגע אחד מתהילת עולם (Gettyimages)

והשניות עוברות...הגשם יורד ו...בעיטה! 80 אלף אנגלים ומיליוני אוהדים ברחבי העולם לא נושמים, השקט מחריש אוזניים והכדור לא ברשת. טרי ממרר בבכי וגם גרנט יודע שהפעם הוא לא ינצח. גיגס ופרדיננד חוגגים עם הגביע, גרנט מתנחם במילים החמות של מישל פלאטיני, ואני יודע שלעולם לא יעברו 30 שניות כל כך לאט, כמו אותן 30 שניות בגשם של מוסקבה, רגע לפני שטרי בעט את גביע אירופה לשום מקום.

הבחירה של אמיר קרביץ - לפעמים הרגע שאתה הכי זוכר, הוא רגע של שקט מחריד. גמר הפיינל-פור הישראלי בין מכבי ת"א להפועל חולון. דיקסון עולה לסל, משחרר את הכדור, שלמורת רוחו של שמעון מזרחי חודר פנימה. לשבריר של שניה, הכל קפא. השקט בנוקיה, למרות שהיה אפילו קצר יותר מאלפית השניה, נבע מדממה שהיא ההבנה שהשתנו סדרי עולם. מכבי לא האלופה, חולון, שבאה מהשום מקום של הלאומית, לוקחת לה את התואר.

מיקי דורסמן. עשה את הבלתי ייאמן (ניר בוקסנבאום)

אחרי אותה שתיקה, נוקיה התרומם לאוויר והחגיגות של החולונים היתה כיאה לאירוע. אלא שאני זוכר דווקא את השקט שלפני הסערה. את הרגע בו הבנתי שזה נגמר. אין יותר ארוחות חינם, אין יותר תארים קלים. ברוך הבא לעולם שבו הקבוצה שלך היא סתם קבוצה.

הבחירה של טל אהרון - הרגע שאני אקח איתי משנת 2008 הגיע אי שם בתחילתה, כשנבחרת הנשים של רוסיה עם הדוגמניסאית המהוללת מריה שראפובה הגיעה לרמת השרון ושיחקה מול שחר פאר וציפי אובזילר שלנו.

היה זה ב-2 בפברואר, שראפובה התעללה באובזילר ועשתה כצפוי ככל העולה רוחה במגרש, כשלפתע, במערכה השניה, החל הקהל הישראלי לחקות את גניחותיה של הרוסיה במהלך נקודה. טוב, מה ציפיתם מקהל ישראלי שחציו בכלל הגיע כדי לראות התופעה הבלונדינית מלהטטת עם המחבט ונכח במשחק טניס לראשונה בחייו? אבל רגע, מי זאת שם על הספסל הישראלי מוחאת כפיים ומצחקקת בהנאה? כן כן, לא טעיתם, זו הטניסאית מספר 1 שלנו, שחר פאר.

שראפובה. ביקור שהפך לחוויה ישראלית טיפוסית

במקום להסתובב אל הקהל ולגעור בו, נהנתה פאר מהמחזה כאחרונת האוהדים והעצימה את גודל המאורע. ככה לדעתי לא מתנהג ספורטאי. את האהדה שלי היא איבדה.

הבחירה של דורון טימור - שמונה השעות המרגשות ביותר של השנה התרחשו על כר הדשא בווימבלדון כשרפאל נדאל ורוג'ר פדרר ניהלו את מאבק האיתנים הגדול ביותר בהיסטוריה של הספורט. זה היה גמר שהיה בו הכל: סיפור יוצא דופן, דרמה בלתי רגילה, מהלכים גאוניים, גשם, חושך ובסופו של דבר ספרדי צעיר, שניצח את הפנומן השוייצרי 4:6, 4:6, 7:6, 7:6 ו-7:9.

נדאל ופדרר. קרב שלא יישכח הרבה זמן (רויטרס)

הגמר, שהסתיים בשעת דמדומים בלונדון, היה ארוע השיא במאבק הנהדר שסיפקו לנו השנה שני הטניסאים בעולם כשלכמה שעות, גם אוהדי ספורט שאינם חובבי טניס סירבו לעזוב את המרקע. עבורי אלה היו שמונה שעות בלתי נשכחות.

הבחירה של אלון אקרמן - גמר גביע המדינה 2008: מכבי תל-אביב דורסת את הפועל ירושלים והצהובים נראים בדרך הבטוחה לזכיה בתואר, עם הפרש שיא של 22 נקודות. הרבע הרביעי יוצא לדרך.

הגביע לירושלים. כן, פעם שניה ברציפות (ניר בוקסנבאום)

את מה שקרה ב-10 הדק' האחרונות של המשחק קשה להסביר, אבל החבורה של דן שמיר עשתה את הבלתי ייאמן וזכתה בגביע המדינה בצורה הכי דרמטית שיש. דרור חג'ג', ג'יימי ארנולד, טימי באוורס וגיא פניני שכחו לרבע אחד שמכבי ת"א היא זו שחוזרת בד"כ מפיגור גדול ואיכשהו מנצחת בכל משחק מכריע (כמו שקרה רק חצי שנה קודם לכן בגמר הפיינל-פור) וזרקו את כל חוקי הכדורסל הישראלי לפח. שנה שניה ברציפות, גביע המדינה לאדומים מהבירה.

הבחירה של עדי חנוך - פלפס, בולט, נדאל ואחרים הם ללא ספר גיבורי שנת 2008 אך הרגע שהכי ריגש אותי קרה דווקא ב-21.10 אי שם בטורינו. ראניירי כבר היה בדרך החוצה, אוטובוס של אוהדי יובה התהפך וגבה מחיר כבד של שני הרוגים ועבור האימפריה ממדריד זה נראה כמו עוד טיול קליל בכיכרות המפוארות של איטליה. אבל בכדורגל כמו בכדורגל, איכשהו הגיבורים מגיעים תמיד ברגע שצריך אותם.

דל פיירו. מישהו אמר נסיך? (רויטרס)

חמש דקות מן הפתיחה, אלכסנדרו דל פיירו השתלט על כדור ובעט בוירטואוזיות מושלמת לשערו של קסיאס. לא הרבה פעמים גבר צעיר זוכה לחוש צמרמורת בלילה חמים, אבל באותו הערב זה היה שם. אושר אמיתי. היה שם הכול. היה שם שחקן שכולם כבר קברו אותו, כדורגלן שנשאר עם הגברת הזקנה שלו ולא פזל לנשים אחרות גם שהן נראו זוהרות מתמיד, היתה שם קבוצת כדורגל שחזרה מן הכפור לליגת האלופות לאחר היעדרות ארוכה ובעיקר היתה שם יריבה שמסמלת את ההפך הגמור – קבוצה זחוחה ומתנשאת שאספה לאורך שנים כל כוכב שהיה פנוי בשוק, קבוצה שמשחקים בה אוסף של שכירי חרב זרים, קבוצה שבטוחה שהשם שלה מספיק בכדי לנצח כל מועדון בעולם.

באותו לילה קסום של ליגת האלופות (36 שערים בשמונה משחקים) הבנו שרוח הספורט עדיין קיימת ובעיקר שיש לה שגריר כאן למטה. שגריר? אתם פשוט יכולים לקרוא לו נסיך.

הבחירה של יזהר קישון - לבחור רגע אחד ספציפי, ששבה את ליבי יותר מכל רגע אחר ב-365 הימים שחלפו בשנה האחרונה זה סיפור לא פשוט, אבל יש רגע אחד שהיה מרגש מכולם. כשאני כבר יודע שאני מחזיק בידיי זוג כרטיסים לגמר ליגת האלופות במוסקבה, ומקווה לראות שם את ליברפול, הגיע מפגש הגומלין מול ארסנל ברבע הגמר. לאחר 1:1 במשחק הראשון, הוליכה ליברפול 1:2 באנפילד והחלום היה נראה קרוב מתמיד.

ג`רארד. ווינר, ווינר, ווינר... (רויטרס)

ואז, בדקה ה-83 עשה תיאו וולקוט מבצע ענק כשפרץ לאורך כ-50 מטר, הגיע לקו הרוחב ומצא את אדבאיור, שבפס קטן קבע 2:2. החלום נגוז? לא עם זה תלוי בסטיבי ג'י. רק דקה עברה, ומי עם לא ג'רארד, הווינר הגדול בכדורגל העולמי, שלח פנימה את הפנדל בקור רוח מדהים, קבע 2:3 בדרך ל-2:4 ענק בסיום ומפגש מול צ'לסי בחצי הגמר. צ'לסי של גרנט סיימה את החלום, אבל את 10 הדקות האחרונות של רבע הגמר לא אשכח לעולם.

הבחירה של גבי חביב - אחרי ארבע שנים של המתנה, חיכיתי לראות מה יכולים הסינים לחדש בטקס הפתיחה של האולימפיאדה. עד אוגוסט האחרון, כולם עדיין דיברו על הארגון והיצירתיות של הקוריאנים בשנת 88 ואיך זה שאף אחד עדיין לא הצליח למצוא את הנוסחה לטקס שיהיה גם ארוך מאוד אבל גם מאוד מעניין.

טקס הפתיחה של אולימפיאדת בייג'ין היה מרגש, מרשים ובעיקר ריתק אותי למסך הטלויזיה. האורות, ספורטאים שעפים באוויר והקסם שבוצע בהדלקת לפיד המשחקים היו מסוג הדברים שיישארו בזיכרון לעוד שנים ארוכות.

טקס הפתיחה. וואו זו לא מילה... (רויטרס)

כנראה שאף אחד לא העריך מה באמת הסינים מסוגלים. מה שהתחיל בהודעה לא רשמית שאולי האולימפיאדה בכלל לא תתקיים שם בגלל בעיה טיבטית, נמשך באצטדיון מדהים שקיבל את הכינוי "קן הציפור" והסתיים בפה פעור.
כבר ראינו, ועוד נראה טקסי פתיחה של אולימפיאדה, אבל אני מסופק אם יהיה שוב אירוע ברמה וביכולת הזו שתגרום לנו להתרגש באמת.

הבחירה של אלחנן מלמוד - 1. 170 מיליון שקלים, השחקנים הישראלים הטובים ביותר, זרים במיליוני דולרים, מאמן שכבר עשה הכל ותקווה אחת קטנה – לראות קבוצה ישראלית במפעל הקבוצות הגדול ביותר בעולם: ליגת האלופות. די ברור שכבר לא תהיה בישראל קבוצה עם נתוני פתיחה כמו שהיו לבית"ר ירושלים לפני צמד המשחקים מול ויסלה קראקוב במוקדמות ליגת האלופות.

כל מי שראה את הדאבליסטית הגאה שלנו מושפלת על ידי קבוצה צנועה ממזרח אירופה לא יכול היה שלא לראות את שיקוף המראה של הכדורגל הישראלי בשנים האחרונות – שבע, עצל, עייף, מדושן עונג, מסוכסך ומפולג. למזלנו, הבועה הכלכלית התנפצה ואולי סוף סוף הם אשכרה ירוצו באימונים כדי להרוויח את הלחם. מצד שני, 16 קבוצות כאלה? היצ'קוק לא יכול היה לכתוב את זה יותר טוב.

קאלה אחרי השפלת קראקוב. לא נעים (גיא בן זיו)

2. האתוס המכביסטי (בכדורסל) נוצר מהבידול הגדול שלו מזה של הספורט הישראלי. לא משנה באיזו שנה, לא משנה באיזה תקציב, לא משנה מי היריבה, האליפות והגביע הם קודם כל של הצהובים ואם מישהו רוצה אותם, הוא יהיה חייב לקחת את זה מהם (כמו שפיני גרשון אמר: "אם הם רוצים את הגביע, ניתן להם").

השינוי ב-DNA המכביסטי לא התחיל בשנה האחרונה אך הוא הגיע לנקודת שיא בה. עוד לפני סיום משחק הגמר מול הפועל חולון, תפסה המצלמה את האיש המזוהה ביותר עם מכבי בעונה שעברה, יותם הלפרין, האיש שגדל עם הגופיה הצהובה, ממרר בבכי. וזה עוד בלי לדבר על הנער השברירי המתנשא לגובה 2.08 מ' ושוקל 120 ק"ג, אסטבן באטיסטה. פעם, לפני הכרסום במעמדו של שמעון מזרחי, זה היה נגמר בסטירה מצלצלת מהיו"ר. השנה זה נגמר באיבוד אליפות.

הבחירה של אליסף דאועל - כל מי שקרא בילדותו את "מחניים" של פרנץ מולנר, לעניות דעתי ספר הילדים הטוב ביותר שנכתב מעולם, לא יכול לשכוח סצינה קורעת לב במיוחד ממנו. אביו של גיבור הספר, נמצ'ק, מתאבל על מות בנו אך בו בעת נאלץ להמשיך בעבודתו בתור חייט ולסיים לתפור את החליפה שהוזמנה ממנו מבעוד-מועד. מאז הפך אביו של נמצ'ק עבורי לאות ומופת בכל הקשור לדבקות במטרה תחת מטען רגשי כבד.

אלון מנדל, שחיין ישראלי, הצליח בקיץ האחרון להתעלות על יצירת המופת של מולנר. מנדל, חבר נבחרת השחייה לאולימפיאדת בייג'ין, התבשר בעודו כבר נמצא בסין על מותו של אביו בתאונת עבודה.

אלון מנדל. כולנו הזלנו איתו דמעה

אף אחד לא היה בא בשום טענה למנדל, לו היה בוחר לארוז את מזוודותיו ולוותר על ההשתתפות בתחרות נוכח הטרגדיה הגדולה שלו ושל משפחתו. אלא שמנדל בחר בבחירה האמיצה. הוא החליט להתחרות למרות הכול, ועם כל המטען הרגשי העצום שנשא על גבו הוא הצליח לשבור שני שיאי ישראל ולרגש את כולנו בשיחה בלתי-נשכחת עם אימו האוהבת מיד בסיום המשחה.

הרגעים בהם הספורט מזקק את הרגש, הם הרגעים הגדולים ביותר שלו. בדיוק בגלל זה הזלת הדמעה המשותפת של מדינה שלמה עם שחיין אחד צעיר בגיל אך ענק באופי היא רגע השנה שלי בספורט העולמי.

הבחירה של מאיה מינץ - בכל ארבע שנים מגיע הרגע לו כל עולם הספורט מחכה - האולימפיאדה. אחרי האכזבה הגדולה מאולימפיאדת אתונה 2004 ספרתי כבר את הדקות עד לפתיחה הרשמית למה שרבים כבר הכתירו כאולימפיאדה שעוד לא ראו כמותה - אולימפיאדת בייג'ין.

ענפי הספורט "הקטנים" שלא זוכים לכותרות בתקשורת בכל יום ואפילו לא פעם בחודש, מככבים על גבי המסך. מספר ימים לאחר פתיחתה של האולימפיאדה, מדינה שלמה נשאה את עיניה והתעוררה עם זריחת החמה כדי לצפות באריק זאבי, מי שהוכתר כמדליסט הבטוח ביותר של ישראל, עולה על המזרון הלבן. כולנו החזקנו אצבעות, הרבה בזכות הגאווה הישראלית שהוא מייצג - דמותו של הלוחם.

אריק זאבי בבייג'ין. ניפץ את התקווה למדליה (רויטרס )

אחרי סיבוב ראשון קשה וניצחון בדוחק, היה ברור כי הפעם זאבי לא יגיע רחוק אך הציפיות בשמיים והרי הוא סוחב מדינה שלמה על הכתפיים הרחבות והגדולות שלו, שהפעם נראו צרות מאי פעם. כאמור זאבי המשיך לסיבוב הבא, הפסיד והיה רחוק מהמדליה, גם בבית הניחומים המשפט הישראלי "יהיה בסדר" לא עבד וזאבי סיים את דרכו מוקדם מהצפוי ו"ניפץ" את כל התקוות של העם בציון. זאבי חנוק מדמעות נראה כמי שסוף העולם הגיע מבחינתו, גם אני בכיתי איתו, אבל לא בגלל האכזבה מההפסד ומאי הזכייה במדליה, אלא מכך שהספורטאי הישראלי אולי הטוב ביותר שלנו בעשור האחרון, ביצע ככל הנראה את הופעתו האחרונה על המזרון.

בואו לבחור את הרגע הגדול של 2008

הכתוב הנו דעתם הפרטית של כל אחד מהכותבים באתר ויש להתייחס לכך בהתאם. שנה טובה