בעוד שבוע הולך להתמלא אצטדיון סמי עופר בכ-30 אלף אוהדים שיגיעו לעודד את הנבחרת ישראל ונראה שיש התרגשות גדולה סביב המשחק. בשנים האחרונות עקב יכולת חלשה של הנבחרת, נוצר משבר אי אמון של הקהל, אך בקמפיין הנוכחי הספיקו שני ניצחונות להחזיר את התקווה לקהל ונראה כי האוהדים בארץ צמאים למשחקים מסוג זה.
נבחרת הנוער לעומת זאת, שרשמה הצלחות רבות במהלך השנים, כשהשיא היה בשנה שעברה עם העפלה לאליפות אירופה זוכה רק לתמיכה של 600 אוהדים שהטריחו את עצמם והגיעו לראות את שחקניו של אוחנה מנצחים 1:2 את בולגריה במסגרת מוקדמות אליפות אירופה
אם כך, מה יכולה להיות הסיבה שבמדינה שאהבת הכדורגל בה כל כך גדולה, אין שום עניין בדור העתיד של הכדורגל הישראלי? לא מדובר בעניין כלכלי כי הכניסה למשחקים חופשית ונראה שבתקופות שבה הנבחרות הצעירות כושלות הביקורות צפות, אך גם שצומחת נבחרת כישרונית שמגיעה להישגים אין זה מספיק על מנת למשוך את הקהל.
מצד שני עד כמה אפשר להיות מופתעים מחוסר האמון של הקהל שאנו רואים כי המאמנים בליגת העל ממעטים להביע אמון בשחקני הנוער ולתת להם את הבמה. אנו רואים הרבה שחקנים שגדלים במועדונים הגדולים אך ברגע האמת במקום לקבל את ההזדמנות ולשחק בבוגרים, הם מושאלים לקבוצות אחרות. נראה כי במקום למנף את שחקני העתיד במועדונים מעדיפים ללכת על בטוח ולא לתת הזדמנות אמיתית לאותם שחקנים להוכיח את עצמם.
 |
| עופר עיני (יניב גונן) |
|
| |
חמור יותר מחוסר האמון של מאמני ליגת העל היא הועבדה שיו"ר ההתאחדות לכדורגל החדש, עופר עיני, לא הגיע למשחק; האדם שצריך להוות דוגמא ולהביע עניין בכל הנבחרות לא מרגיש שמשחק רשמי של הבחרת מספיק חשוב כדי לפנות מזמנו כך שאין ספק שהמסר מחלחל. אין ספק שמדובר בתעודת עניות לכדורגל הישראלי.
הכתוב הינו טור דעה