חברי הדייויס, חבל שניצחתם

נבחרת ישראל בטניס ממוקמת נכון ליום זה במקום ה-11 בדירוג ונמצאת בבית העליון בין 16 הנבחרות הטובות ביותר בעולם.

שוויץ יכולה להתגאות בשני טניסאי טופ 20 אבל היא במקום ה-20 וגם הנבחרות של רוסיה, קנדה שבדיה ועוד רבות נמצאות מתחת לדודי סלע, אנדיוני ואמיר וינטרוב.

רוח הדייויס הקנתה גאווה ותחושת הזדהות בכולנו לסוף שבוע נוסף אחרי ההתמודדות ביפן אבל בתקופה שהכישלונות הספורטיביים שלנו באים אחד אחרי השני אי אפשר שלא לחשוב לרגע, גם בניצחונות, איך אנחנו משלים ופוגעים.

האשליה שנוצרת כל פעם שהישג אישי הופך ללאומי גורמת לי להגיד חד משמעית – חבל שאנחנו מנצחים. בלי מתודה, רעיון, פילוסופיה ותפיסה כל הצלחה של ספורטאי ספציפי נותנת אליבי לחדלי האישים להמשיך כפי שעשו קודם לכן, בראשם שרת התרבות והספורט, לימור לבנת.

לימור לבנת. שרת ספורט שלא מבינה בספורט (חגי ניזרי)

לא אתחיל לחטט בכיסים של אף אחד. אם מותגים כמו בית"ר ירושלים והפועל ת"א בקושי מצליחים לגייס שני מיליון שקל בארץ הזו אז טניסאי בודד, שזקוק לכ-100,000 דולר בעונה יתקשה. כדי לייצר קריירה אמיתית וראויה של טופ-100 וינטרוב צריך מישהו שייקח אותו לא רק כשנוח, לא רק בשבועות דייויס שהשם שלו טס לכותרות גם כשהוא אוכל מנה חמה בהוסטל באוזביקיסטן (בתקווה שהוא כבר לא יזדקק לזה).

אבל אני מבקש ממכם האוהדים רק להבין דבר אחד. כל אלו שאנחנו מבקרים ביום יום על חוסר ההצלחה שלהם, כל אלו שראינו מהם משהו בסיטואציה מסוימת והדבר הזה נעלם פתאום ברגע אמת מסוים – כולם ספורטאים שלעולם לא יקבלו במדינת ישראל (שספורט הוא לא ערך אצלה בכלל) את כל מה שהם צריכים כדי להצליח.

וינטרוב עם מנה חמה. ספונסרים ראו את התמונה הזאת?

כי גם אם את הקריירה הספורטיבית שלהם הם עוד יעברו בשלום עם ספונסרים, מזל, הצלחות וחיוכים אנחנו נטאטא אותם מתחת לשטיח ההיסטוריה שלנו וחוסר הכבוד שרק לעם שלנו יש, אלא אם כן איבדת את הרגליים בתאונת צבא. אז (וגם זה אחרי מאמצים) יש לך אולי לקבל סיכוי ליחס מתלהב עם אופוריה שראויה לספורטאי - בלי קשר בכלל למה שעשית.    

הכתוב הנו טור דעה