הקבוצות? כמו הנבחרת

מסקנה עצובה מערב הכדורגל שעבר עלינו במחזור הראשון של הליגה האירופית: שחקני מכבי תל אביב (0:0 מול אפואל ניקוסיה) ומכבי חיפה (1:0 מול אלקאמאר) הציגו כדורגל שגרם לשני המאמנים להגיד בסיום את המשפט: "אני מרוצה מהיכולת של השחקנים". זו בדיוק הבעיה.

אפשר להבין את פאולו סוזה ואת אריק בנאדו. 28 שחקנים שמרו באופן מושלם על ההוראות הטקטיות. הקשרים כיסו באגפים ובאמצע, המגנים עלו להתקפה, אבל לא יותר מדי. הבלמים שיחקו גבוה, החלוצים עשו תנועה. ובכל זאת, אפס שערים ב-180 דקות? הערב, שתי הקבוצות הללו הזכירו לי את הנבחרת.

בשבוע שעבר נבחרת הכדורגל של ישראל אירחה את נבחרת אזרבייג'אן. מה שהיה מרגיז במיוחד ב-1:1 המאכזב ברמת גן היה חוסר התעוזה של שחקני הנבחרת, שהמשיכו לפעול למשך 90 דקות על פי הספר שחילק להם אלי גוטמן.

שחקני הנבחרת העבירו את הכדור ימינה, ואז שמאלה, ואז קדימה, ואז אחורה. לגוטמן כמעט ולא היה מה להגיד לשחקניו בסיום המשחק, כי הם בסך הכל היו ממושמעים.

בנאדו. מאמן יכול להיות מרוצה, אבל האוהדים בוכים (משה חרמון)

נבחרת הכדורגל של ישראל, כמו מכבי חיפה ומכבי תל אביב, לא ממש נמצאת בליגה של הגדולות, אבל חולמת להפתיע. הכדורגל הוא אחד מענפי הספורט שבהם חייבים להפתיע כדי לנצח. מי שעומד במקום, סופו ללכת אחורה.

אחד השערים המפורסמים בתולדות הכדורגל הישראלי הוא זה של רוני רוזנטל נגד אזרבייג'אן. רוני החליט שנמאס לו מהמשחק האיטי ועבר את כל המגרש לבדו מרחבה לרחבה, עד שכבש מול שער ריק. אני בטוח שלא הייתה הוראה שכזו על הלוח של שלמה שרף.

גם יניב קטן, שברוב חוצפתו רץ לתוך רחבת מנצ'סטר יונייטד בדקה השנייה, הצליח לכבוש באולד-טראפורד רק בגלל שהוא העז להיות חוצפן. הטקטיקה מקרבת את הכדורגל הישראלי לצמרת האירופית, אבל רק שבירתה של הטקטיקה תאפשר לנו לעלות עוד רמה אחת למעלה.

יעקב שחר. המועדון שלו מסודר, אבל אין שמחת חיים (משה חרמון)

כדי שהכדורגל הישראלי יעשה את קפיצת המדרגה לה אנחנו מחכים, בין אם ברמת הקבוצות או ברמת הנבחרת, אנחנו חייבים להפסיק להיות משועבדים לאל הטקטיקה. שחקני הכדורגל של פעם היו מנסים לרצות אך ורק את הקהל, אך כיום הם מנסים לרצות אך ורק את המאמן.

הגיע הזמן להעז, לנסות, להפתיע, לרגש. הכדורגל שלנו תקוע במקום כי הוא רק מנסה לעבור את הערב בשלום. המטרה היא לא לשלוט יותר זמן בכדור ולא לבעוט יותר פעמים לשער, המטרה היא לנצח - ובשביל זה צריך לתת לשחקנים את החופש להפתיע את היריב. לא תמיד, מדי פעם.

שחקני הכדורגל בישראל הם לא חופשיים, לא מאושרים. הם עבדים של הטקטיקה, פיונים במשחק שח-מט. הגיע הזמן שהאומץ ושמחת החיים יחזרו לכדורגל הישראלי, הגיע הזמן שניזכר שכדורגל זה לא עונש, זה בידור! המאמנים אולי מרוצים, אבל האוהדים רוב הזמן סובלים.

אייל גולסה ו-וויאם עמאשה. בושה וכלימה שהם עדיין ביציע (עמית מצפה)

נ.ב
כל עוד אייל גולסה ו-וויאם עמאשה מתאמנים לבדם, מכבי חיפה תהיה קבוצה עצובה. זו בושה וכלימה למועדון ולכדורגל הישראלי כולו, חבל שהם לא נמכרו או הושאלו.

הכתוב הינו טור דעה