הפעם האחרונה שסטיבן ג'רארד זכה בתואר כלשהו היתה בעונת 05/06. מלחמת לבנון השניה היתה רק בפתח, גם הנגיחה של זידאן במטראצי; סדאם חוסיין טרם הוצא להורג, עלי מוהר ויעקב חודורוב עוד היו בחיים, וסביב כוכב הלכת שבתאי התגלו תשעה ירחים חדשים. אם לשפוט לפי מצב הדקדנס של ליברפול, והוא מתקדם בהחלט, לא יהיה מופרך אם הקפטן האדום יסיים את הקריירה, לא רק בלי אליפות, אלא בלי עוד תואר.
מחוגי השעון הביולוגי של ג'רארד הולכים ונוקפים. בעוד כחודש יחגוג את יום הולדתו ה-30 ורשימת התארים שלו דלה מדי בשביל שחקן ברמתו. מדובר בשני גביעים, שני גביעי ליגה, גביע אופ"א, שני סופר-קאפים אירופיים, וכמובן ליגת האלופות ב-04/05. על יכולותיו של ג'רארד אין צורך להרחיב, איש אינו מערער עליהן. הוא לא מבריק וראוותני כשחקנים כמו מסי, כריסטיאנו רונאלדו וכדומה, אבל כשהוא בשיאו, הוא שחקן שלם, כזה ששולט בכל אספקט של המשחק ברמה הגבוהה ביותר שישנה. מיומן, חכם ובעל אופי חזק.
העונה, הוא מציג את היכולת החלשה ביותר שלו מזה שנים. לא מן הנמנע, שזה נובע מדיכאון על מצבה הקטטוני של קבוצתו. אני מנסה להיכנס לראשו ונתקף חרדה וחלחלה. הוא מביט לצד אחד ורואה את מרטין סקרטל. מביט לצד השני, ומוצא את דניאל אגר. באין ברירה מסתכל למעלה - מזג האוויר האנגלי. אלוהים! הוא זועק, חמס! מה פשר הרדידות הזאת? ולמה זה מגיע לי?
 |
| סקרטל. אלוהים, הבינוניות! (GettyImages) |
|
אם בעונה שעברה, אחרי הבאתו של טורס לליברפול - הרכש הגדול ביותר של הקבוצה מזה שנים - נראה היה שהקבוצה חוזרת לימיה הזוהרים משנות ה-70 ו-80 ושבה להתחרות על האליפות באנגליה, הרי שהשנה היא מתרסקת בחזרה אל השממה של אמצע שנות ה-90, ותקוותיה מסתכמות בייחולים לכך שהיריבה השנואה ממנצ'סטר לא תיקח את האליפות ותהפוך, על חשבונה, לקבוצה המעוטרת בכדורגל האנגלי.
שאלת מצב רוחו של ג'רארד היא תמצית התשובה, לאן מועדות פניו של מועדון הענק הזה, שמצוי בחובות עתק, בקונפליקט מתמשך בין האוהדים לבעלים, מועדון שייעדר בשנה הבאה מליגת האלופות, שקפא על שמריו ורואה מועדונים כמו מנצ'סטר סיטי חולפים על פניו, ומנגד, מועדונים כמו מנצ'סטר יונייטד מתמודדים הרבה יותר טוב עם מצב די דומה (נטישה והזדקנות של כוכבים, חובות, בעלים אמריקאים שנואים).
 |
| ג'רארד מניף את גביע הצ'מפיונס ב-04/05. היו ימים (רויטרס) |
|
עד העונה הפגין ג'רארד נאמנות עילאית למועדון שבו גדל והתחנך, אך השנה, זו התרשמותי הלא בהכרח מושכלת, קצת נמאס לו. הוא יודע שאם היה משחק בקבוצה אחרת היה זוכה ביותר תארים, אישיים וקבוצתיים. אבל מה האופציות שלו? לעבור לקבוצה אחרת באנגליה לא יעלה על הדעת מבחינתו. באיטליה, רק אינטר תהווה שדרוג, אם כי הליגה עצמה פחות טובה.
בספרד, בארסה לא צריכה אותו ותעדיף, אם כבר, להחזיר הביתה את ססק. והיות ולדובאי או ל-MLS מוקדם מדי בשבילו להגיע, זה משאיר את ריאל מדריד. איחוד בקישור האחורי של הבלאנקוס עם צ'אבי אלונסו יכול להיות נחמד, אבל בהתחשב בכישלונותיה של ריאל בשנים האחרונות, וברקורד הלא מוצלח של האנגלים הקודמים שעברו בברנבאו, גם המעבר הזה לא מבטיח לו שיזכה ביותר תארים.
 |
| טבז ומנצ'סטר סיטי. מועדון שחולף על-פני ליברפול (רויטרס) |
|
נראה, אם כן, שג'רארד מצוי במלכוד, כאילו שלאן שלא יפנה, תרדוף את השחקן הכה קבוצתי הזה, חוסר ההצלחה הקבוצתית. כאילו שממילא הברירה היחידה שלו (אם לא נכנסים לשיקולים אישיים כמו כסף - שבוודאי לא חסר לו - ומעט גיוון) היא בין היזכרות כמי שנטש את הספינה השוקעת (וליברפול אכן שוקעת), לבין חקיקת שמו בתור התגלמות הנאמנות והמסירות לסמל בעידן הציניות והכסף הגדול, תוך המשך הדשדוש בבינוניותם של הסקרטלים והגלן ג'ונסונים למיניהם.
 |
| צ´אבי אלונסו. האם ג`רארד יתאחד איתו בברנבאו? (רויטרס) |
|
דבר אחד בטוח. מבחינת ליברפול, לא מבחינת ג'רארד. עזיבתו תותיר חלל מקצועי ענק, שלא ניתן יהיה לסתום. שחקנים אחרים יירתעו מלבוא למועדון הזה, ששחרורו של גדול כוכביו מהווה הצהרת כוונות שלילית. כמו כן, זה ייצור פצע שלא יגליד בין האוהדים לבעלים. הדרך לשיקום המועדון הגדול הזה מהריסותיו, והחזרתו לקדמת הבמה, כרוכה, לפיכך, בהשארת הסמל היחיד והגדול ביותר. על-מנת לעשות זאת, על-מנת לפייס אותו, הם חייבים לזכות לכל הפחות בליגה האירופית, שחס וחלילה לא יידע ג'רארד עוד עונה נטולת תואר, עוד אחת יותר מדי.
הכתוב הנו טור דעה