שובם של הגרמנים

הערב, בדקה ה-37 של משחק חצי גמר ליגת האלופות, אחרי הרחקתו הלא מוצדקת של פרנק ריברי, שאל אותי בן-דודי, עמנואל, למה כמעט כולם שונאים את הגרמנים. 

למרות שהוא רק בן שלוש, ויודע כבר שלבעוט עם השפיץ אסור (בזכותי), על השואה הוא מעולם לא שמע. עדיין לא הגיעו לזה בגן. אמרתי לו שיילך לאימא שלו, אבל אז נזכרתי שיש סיבה לכך שבאתי לעשות לו בייביסיטר - היא לא שם. ורק בגלל שהמשחק היה משעמם, ניסיתי לענות לו.

נכון, זה לא היה המקום או השעה לספר לו, בפעם הראשונה, על רכבות ותאי גזים, אבל כל מיני עובדות על ניסיונות חוזרים ונשנים לכיבוש העולם דווקא עלו. הוא כמעט נרדם. אז התחלתי לגמגם משהו על זה שכדורגל משחקים 90 דקות ובסוף הגרמנים מנצחים. אחרי חצי שעה, הגיע הולנדי, אריאן רובן, ועם שער גדול הוכיח, לדעתי, דווקא עד כמה המשפט הזה כבר לא תקף. ולא רק בגלל שרובן הולנדי.

בעבר, היו הגרמנים ידועים בכדורגל מכני ולא יפה, וביכולת כמעט מיסטית לשחק על תוצאה ולהשיג את שער הניצחון, בדרכים מגעילות ונכלוליות, כנגד יריב עדיף מבחינה טכנית ואסתטית, אך נאיבי. מכל הבחינות האלה, נראה שהשנאה הספורטיבית כלפי הגרמנים אינה מחזיקה עוד מים. הם נהיו נחמדים כאלה, רכים ונאיבים, חסרי הישגים ולעיתים גם מציגים כדורגל יפה.

יודעי דבר יודעים לספר שהבונדסליגה מייצרת כדורגל יפה ואטרקטיבי לא פחות מבספרד ובאנגליה; מתקני הכדורגל המפוארים של הקבוצות הגרמניות מלאים עד אפס מקום.

נתוני מכירת החולצות שלהן הם מהגבוהים בעולם, והניהול הוא ברמה הגבוהה ביותר (קשה לראות שם התפרקות של קבוצה או חובות עתק של מועדון, כפי שקרה העונה באנגליה).

ריברי מורחק. פעם זה לא היה קורה לקבוצה גרמנית (רויטרס)

אבל כל זה לא מתרגם להישגים. באיירן מינכן, קבוצת הדגל של הבונדסליגה, הגיעה העונה, לראשונה מאז 2001, לחצי גמר ליגת האלופות. באופן כללי, הגרמניות לא רוות נחת מהמפעל מאז הוקם בעונת 92/3. בחצאי הגמר ביקרו רק שלוש מהן (באיירן 5 פעמים, דורטמונד, שגם זכתה ב-97', ולברקוזן, שהגיעה לגמר ב-02') 8 פעמים בלבד, וזאת לעומת 16 פעמים של 5 ספרדיות, 17 של 5 אנגליות ו-15 של 4 איטלקיות.

גם ברמת הנבחרות הגרמנים כבר לא מה שהיו פעם. מאז יורו 96' הם לא זכו בתואר בינלאומי, הבצורת הארוכה ביותר שלהם מאז הזכיה ביורו 72', שקטעה 18 שנים שחונות, ממונדיאל 54'. נראה שגם היכולת לשחק על תוצאה, להרוס ליריבה עדיפה ואטרקטיבית יותר (הונגריה הגדולה, הולנד של קרויף), גם נעלמה להם.

אריאן רובן חוגג את ניצחון הכישרון (GettyImages)

זה התחיל בהפסד לקרחת של לצ'קוב ברבע גמר מונדיאל 94', נמשך בתבוסה המשפילה לקרואטיה הנפלאה של סוקר-בובאן-פרוסינצ'קי (כן, וגם יארני) במונדיאל 98'), והגיע לשיא באליפויות אירופה של 2000 ו-2004, אז לא עברה גרמניה אפילו סיבוב. כל זאת, כשבתווך ההפסד הלא גרמני מכולם, האנטיתזה של הגרמניות, של באיירן מינכן בגמר הצ'מפיונס ליג ב-1999 למנצ'סטר יונייטד.

סוקר, בובאן. השפילו את הגרמנים ב-1998 (GettyImages)

מונדיאל 2002 היה, מבחינה זו, שירת הברבור של הגרמניות המוכרת להגעיל, כשעם שלושה ניצחונות דחוקים, 0:1, על נמושות כמו פרגוואי (ב-1/8 הגמר), ארה"ב (ב-1/4) ודרום קוריאה (ב-1/2), הצליחה נבחרת בינונית להחריד לקרטע אל הגמר, אבל שם היא הפסידה, ובצדק, לברזיל הטובה ממנה.

במונדיאל האחרון נדמה היה שהשינוי הגרמני הושלם, כשתחת קלינסמן מלא החיים הציגה כדורגל תוסס, התקפי ויפה. ובחצי הגמר הפסידה לנבחרת איטלקית מזדקנת ואפורה, ועוד בהארכה. בגמר יורו 2008, זה כבר נראה עצוב. פעם היו הגרמנים פשוט שוברים את העצמות לחבורת הדרדסים הגאונים מספרד, אבל אפילו בתחום הזה הם הפסידו. ובאלאק, המקבילה מעולם הכדורגל לדארת' ויידר מבחינת מימדים פיזיים ומורך לב אולטימטיבי שתמיד מתגלה בו בסוף, ירד חבול ופצוע, כשרק רחמים של צ'אבי, אינייסטה וחבריהם, ואיזה רצון "טו סמולר דה השפלה" מנע ממנו להיות גם מובס בתוצאה.

שחקן באיירן מוכה על רקע צהלות השדים האדומים ב-99' (GettyImages)

הערב, מול הניסיון של ליון לסחוט תיקו, רק הרחקתו השנויה במחלוקת של ריברי מנעה מבאיירן, שהיתה טובה יותר מהרגע הראשון, להכריע את חצי הגמר כבר במשחק הראשון. פעם, לא היו שורקים לקבוצה גרמנית כזאת שריקה, במעמד הזה, ועוד במגרשה הביתי.

אפנברג מניף את הגביע האירופי האחרון של באיירן ב-2001 (רויטרס)

באיירן, למרות חוד בינוני להחריד, הגנה חדירה ושוער אפילפטי, ניחנת בכישרון רב בדמות רובן, להאם, שוויינשטייגר (למרות שעם כל הרצון הטוב והבלונ-ג'ינג'יות, אפנברג הוא לעולם לא יהיה) וריברי שהורחק. היא אינה קבוצה גרמנית קלאסית. והשנאה כלפיה בתור גרמנית, גם אם היא עדיין נעימה ומחממת את הלב, במובן מסוים ריקה מתוכן. עם יתרון כה שברירי, לא תהיה לה ברירה במשחק הגומלין מול ליון אלא לשחק על תוצאה, ואם תעלה לגמר היא בהכרח תהיה הקבוצה הנחותה בהתמודדות.

דארת´ ויידר. המקבילה הגלאקטית לבאלאק, ועוד אחד שנהיה נחמד בסוף (GettyImages)

מכאן והלאה באיירן חייבת לחזור קצת לערכים וליסודות הישנים, לגועל-נפש ולווינריות, ליעילות ולקור-הרוח ולנחישות, ובמילים אחרות, עליה להיות יותר גרמנית, כך שגם ילד בן שלוש שלא שמע מעולם על היטלר אבל יודע שבכדורגל אסור לבעוט עם השפיץ, יידע למה כולם שונאים את הגרמנים.

הכתוב הינו טור דעה