ליאם אור אוהד את הפועל תל אביב מאז שהיה ילד קטן בקיבוץ רעים, וקיבל תעודת "אוהד הפועל" על הבמה בטקס שבועות של הקיבוץ. אור (18) נלקח ממיטתו במגורי הצעירים ב-7.10 ונחטף לעזה על ידי מחבלי החמאס. הוא שוחרר לאחר 54 ימים בשבי, וחזר אל משפחתו ואל משפחת הפועל תל אביב.
היום (ראשון), חצי שנה אחרי יום האסון ובזמן ש-133 חטופים עדיין בעזה, התראיין אור ראיון רשמי לאתר המועדון של הפועל ת”א בכדורסל ודיבר על הרגעים הקשים והבלתי נתפסים, האהבה להפועל - גם בשבי, החזרה לחיים בבית והמסר שהוא רוצה להעביר לכולנו.
מאיפה מגיעה האהבה שלך להפועל?
בקיבוץ, כשאתה ילד בכיתה א', מעלים אותך לבמה בשבועות, ואתה מקבל מין תעודה קטנה כזו שאתה אוהד הפועל. יש כל מיני אוהדים מהקיבוץ שמוציאים טרמפים למשחקים, אתה מתחיל לאט לאט להגיע יותר והתשוקה הזאת והאהבה הזאת להפועל משתלטת עליך. אתה פשוט גדל סביב זה והכל מתחבר כמו כפפה ליד.
ליאם אור (דובר צה"ל)ספר על ה-7.10 שלך.
אני מתעורר רק בשבע וחצי לאזעקה, ואבא שלי מתקשר ואומר לי: 'יש חשש לחדירת מחבלים, תנעל את הדלת, לך לממ"ד. אני אומר לו "אין בעיה", ואז כשאני מתחיל לסגור את דלת של הממ”ד אני פתאום שומע יריות ופיצוצים ואני מתחיל להילחץ כי זה לא דבר ששמעתי לפני זה, בטח לא כל כך קרוב. אני מנסה לסגור את החלון קצת ואני אומר לו, "טוב אבא, אני אדבר איתך", בינתיים החברה לא מפסיקה לשלוח לי הודעות, היא דאגה מאוד”.
“אני מתקשר אליה, מתחיל להגיד לה, "תקשיבי, יש פה מחבלים בקיבוץ", הבנתי שהם פה, הבנתי שיש יריות, פתאום הכל מתחבר לי ואני מתכסה בשמיכה ופשוט היה לי התקף חרדה, התחלתי לבכות ישר. ואז אני שומע, בום, הם נתנו בעיטה ופירקו את הדלת, אני אומר לה, "הם פה, תהיי בשקט".
“תוך חמש שניות מהבום כבר הדלת פתוחה, אני רואה שני חבר'ה עם קלצ'ניקוב מכוונים עליי, מתחילים לצעוק עליי בערבית, אני עונה להם בערבית, שאני ילד ושלא ירו בי, השיחה בטלפון נשארת פתוחה כשהטלפון על המיטה, לוקחים אותי החוצה, מובילים אותי מול השער של הקיבוץ ובדרך יורים לי בבטן בלי איזו סיבה מיוחדת. הייתי יחף, עם מכנסיים קצרים ועם חולצה של הפועל שכתוב עליה "לא תשברו אותנו".
“מהר מאוד מעלים אותי על אוטו ומתחילים לנסוע. בנסיעה אני מבין קצת מה קורה כי כשאני מסתכל ימינה, ראיתי כמה גופות מחוץ לקיבוץ, אבל לא תיארתי לעצמי שזה כזה גדול”.
“היו לי מחשבות אם לקפוץ, אבל יש לך שני מחבלים מקדימה, ארבעה מאחורה וחשבתי שיירו בי ישר. אני רואה את הגדר נפולה לגמרי, נוסע, מהר מאוד נכנס למנהרה ולא רואה כלום, אני רואה אותי ואת ארבעת התאילנדים שנחטפו איתי ואז שמים לי כיסוי עיניים ובפנים אני רואה את עומר ונקרט, שלצערי עדיין חטוף”.
ליאם אור (דובר צה"ל)איך נראו החיים שם?
אם לומר את האמת, רוב הזמן היה משעמם, אין לך יום ולילה. היה תמיד אור פלורסנט לבן שדולק מאה אחוז מהזמן וניילון פרוס על הרצפה. התאילנדים ישבו שם ואני ועומר פשוט יושבים ומדברים על הכל, על כלום, מספרים בדיחות, מעלים זכרונות, מנסים בהתחלה למצוא מכרים משותפים. פשוט מעבירים את הזמן ומדברים. המחבלים נכנסו פעמיים ביום והביאו לנו מים ובערב חצי פיתה”.
“אחד הדברים שהיו הכי קשים מנטלית זה שהחלומות התערבבו במציאות. אני זוכר ממש טוב חלום שהייתי, אני, ועומר, עם עוד חברים של עומר וחברים שלי, היינו במקום אחר ופתאום אמא שלי מגיעה ואני מחבק אותה ואני בוכה מאושר שאני סוף סוף רואה אותה ואז במצמוץ הבא ראיתי שוב דלת של מנהרה”.
“כשהיו הפסקות חשמל היה חושך מצרים שאתה מנסה להרגיש שהעפעפיים שלך לא סגורות, כדי לא להשתגע”.
מה עזר לך לשרוד?
“אני מבחינתי אמרתי שאם אני חוזר בגיל 23, אני עדיין צעיר ממש, אני עוד יכול לעשות הכל. וזה מטורף לחשוב על זה, אבל זה באמת עבר לי בראש, הבנתי שיש לי אפס שליטה על החיים שלי כרגע, ואני יכול רק לחשוב מה יהיה אחרי זה. וזו מחשבה שמעודדת דווקא, לחשוב מה יהיה ואיזו עבודה תהיה לי. בדיעבד יצאתי הרבה יותר מהר ממה שחשבתי ומכל מה שחלמתי עליו. הערכה שלי הייתה שנה וחצי”.
“היו לי ולעומר הרבה שיחות על ספורט. הוא אוהד של מכבי נתניה ברגל ומכבי תל אביב בכדורסל. דיברנו שעות והוא מכיר את כל השירים של הפועל. זה נושא שיש לי כל כך הרבה תשוקה אליו. אמרתי: טוב, אני זוכר את המשחקים שעומדים להיות, ניסיתי לנחש עם כמה נקודות הפועל יהיו ומה יהיה עם אנגולה כי הוא בדיוק הצטרף”.
מה קרה ביום שבו השתחררת?
נכנס בחור והביא לכל אחד מאיתנו פחית פול שזה היה הרבה אוכל ואומר לי "תאכל מהר היום אתה יוצא ל"פרידום". הוא הלך, סגר את הדלת ואני מסתכל על עומר, הוא מסתכל עליי, אני אומר לו, "יכול להיות שהם מפרידים בינינו?" זו הייתה הפעם הראשונה שהתחבקנו. הוא ביקש ממני לא ללכת לים כי אמרנו שנלך לים פעם ראשונה ביחד, בינתיים אני עומד בזה מצוין, אחכה לו כמה שצריך. זה בסך הכל ים. אנחנו מדברים קצת על המשפחה שלו, על החברים, מה להגיד להם, מה לא להגיד, ואז אני קם, שמים לי שק על הראש, קושרים לי את הידיים קדימה ואני פשוט מתחיל לצעוד. הלכתי שם שעות עד שאני מגיע לנקודה ואומרים לי לשבת. אני יושב, מוריד את הכיסוי, ואומרים לי "אוקיי, תחכה פה. המכוניות של האיסוף מגיעות עוד שלוש שעות, יקחו אותך ל"פרידום".
“הייתי בטוח שירו בי, באיזשהו שלב באמצע, הפסיקו את הקשירה של הידיים, ואמרו לי, "לך לבד" מביאים חלווה ותמרים קצת לאכול ואני ממשיך ללכת, מגיע לנקודה של המכוניות ואז המחבל אומר לי ‘ביי’ אני הולך, יושב שם באוטו מאחורה, רועד מפחד ויושבים שני חבר'ה ואומרים לי,’תוריד את כיסוי העיניים’. הם דיברו איתי עברית מלוכלכת מאוד ואז הוא אומר לי אתה רוצה מים?’ רעדתי. ואז ראיתי אור, ראיתי שמש. הגענו למקום, אני יורד מהאוטו, רואה מולי אולי 70 מחבלים ואחד מהם אומר לי ‘פה בפנים יש עוד שמונה ישראלים שהולכים הביתה’, ואני לא יודע איך להגיב, אני משתגע.
“חשבתי שאולי מעבירים אותי. אני נכנס לחדר, מסתכל ימינה, ואז אני רואה ישר מולי ילדים שאני מכיר. ואני אומר להם ‘כאילו מה? חוזרים באמת?’ והייתי בשוק, גיליתי שנועם ועלמה, בני דודים שלי, היו חטופים וחזרו כבר ואני רואה את גלי, שהיא חברה טובה של עלמה ואני מסתכל עליה המום כשאני מבין שהילדה הזאת כמוני, הייתה עכשיו בשבי”.
“הם התחילו לספר לי מה קרה אבל הם הבינו שאני לא צריך לקבל את כל המידע הזה ככה כי הייתי במנהרות ולא היו לי חדשות, לא היה לי כלום אז הם הפילו עלי דברים לאט לאט”.
ואז הגעת...
“כשירדנו מהאוטובוס בחצרים ראיתי את אבא שלי והיינו הראשונים להתחבק ואחרונים לעזוב שם. במטוס לשניידר היה קטע ענק, החייל שישב לידי אמר לי ‘תשאל מה שאתה רוצה’ ואז כתבתי לו, על הלוח המחיק ‘מה עם הפועל?’, הוא כותב לי: ‘ירושלים?’ מחקתי לו את זה, הוא הבין וכתב לי על הפועל: אנגולה מצויין ביורוקאפ אנחנו במאזן 6:1 או 7:2 אני כבר לא זוכר... "מה עם הכדורגל?" שאלתי אותו, הוא אמר שהם עדיין לא שיחקו מאז תחילת המלחמה”
“ואז הגענו לשניידר, ראיתי את המשפחה, זו התרגשות, כל פעם שאני רק חושב על הרגע הזה, אני בדמעות, באמת, זה היה מדהים”.
איך היה לחזור למגרשים?
“עמית גבאי שנרצח היה החבר הכי טוב שלי מהקיבוץ וזה הדבר שהכי קשה לי. לעכל שאני לא אראה אותו יותר. הייתה לי חוויה איתו בעונה שעברה, רק אני והוא טסנו לבדאלונה. זה היה מדהים. ברצלונה עם הפועל, זו הייתה טיסה הראשונה שלי עם הפועל. ובמשחק הראשון שחזרתי לאולם, אני עומד שם ואז התחיל טקס לנרצחים, אני מסתכל למעלה, ורואה את התמונה של עמית ואני פשוט בוכה בלי הפסקה, יצאתי וירדתי למטה לשטוף פנים. זה לא נתפס, לא נתפס, לא יתפס לעולם”.
כמה הפועל משמעותית עבורך מאז שחזרת?
“הפועל זו בעצם השגרה היחידה שיש לי. אני לא עובד כרגע. ואין לי מחויבות לשום דבר אחר. לדעת שיש משחקים ברגל, בסל, זה פשוט הדבר היחיד שיש בחיים, שהוא באמת ממשיך לקרות, לא משנה מה קורה. וזה אותם אנשים לראות וזו איזושהי מסגרת”.
היום, חצי שנה אחרי אותו יום נורא, מה המסר שלך?
“יש לי שני מסרים, אחד יותר אישי והשני מדיני אם אפשר לקרוא לו ככה. האישי זה שהכל יכול להשתנות ברגע. אני לא תיארתי בשום עולם שבוקר אחד ייכנסו, ויקחו את החופש שלי. צריך להעריך את החיים, לאהוב את האנשים שקרובים אליך, להגיד את זה, אני חושב שצריך יותר להתקשר לחברים ולמשפחה ולהגיד להם: "אני אוהב אותך".
“המסר השני שלי הוא שלהגיד ‘להחזיר את כל החטופים הביתה עכשיו’ זו סיסמא ורעיון אבל זה זה לא מה שיחזיר את החטופים. אנשים צריכים לפעול. לצאת לרחובות ולהרעיד אותם. זו הדרך היחידה. כי אם אני מעלה סטורי לאינסטגרם וכותב ‘תחזירו אותם הביתה עכשיו’, זה לא משפיע. בסוף, האנשים שמקבלים את ההחלטות לא רואים את הדברים האלה, הם רואים דברים בשטח”.
“כשזה מפריע לאנשים ביום יום, כשאנשים מתלוננים על זה שזה פוגע להם ביום יום זו המטרה. כי יש אנשים שם בעזה, שנמצאים שם מתחת לאדמה ואי אפשר לגשת אליהם. אמא לא יכולה לראות את הילד שלה כי הוא מתחת לאדמה מוחזק על ידי אנשים שרוצים להרוג אותו, אני לא מאחל לאף אחד שזה יהיה קרוב אליו, אבל לשים את עצמך רגע אחד בנעליים של משפחות החטופים ולהבין שהבן אדם שאתה יושב לידו בארוחת שישי יכול להיות עכשיו לא לידך. כל מה שאני רציתי זה שיהפכו את העולם בשבילי והמשפחה שלי עשתה את זה”.
“אנשים צריכים לחזור וזה צריך לקרות כבר אתמול”..