זו כבר תקופה שאירה ויגדורצ’יק מחוץ לענף ההתעמלות האמנותית. לאחרונה היא החלה לפתח ענף חדש בישראל, ההתעמלות האסתטית, אחרי שהחליטה לעזוב את העבודה ברוסיה. בין היתר לאחרונה היא מעבירה הרצאות, מקיימת אימונים אישיים למתעמלות, ואפילו עוזרת לנבחרת הגלגיליות לעבוד על תנועה וכושר.
כזכור, ויגדורצ’יק הובילה את נבחרת ישראל בהתעמלות אמנותית במשחקים האולימפיים. אחרי שסיימה את תפקידה הלאומי, אירה עזבה את ישראל ועברה לעבוד בנבחרת ההתעמלות האמנותית של רוסיה למשך כשנה וחצי, אך חזרה לארץ אחרי שרוסיות הורחקו מתחרויות בינלאומיות בעקבות המלחמה באוקראינה.
אירה ויגדורצ’יק דיברה בראיון ל-ONE על התקופה האחרונה, למה בחרה לעזוב את רוסיה, ההצעה שקיבלה לאמן במדינה אחרת את נבחרת ההתעמלות האמנותית שלה, המלחמות בעולם, ההחלטה לפתח ענף אחר בארץ והדמעות שירדו לה בגלל ה-7 באוקטובר.
אירה ויגדורצ'יק (שחר גרוס)אירה, הקמת ענף חדש של התעמלות אסתטית, במה מדובר?
“זה ענף שנפתח על ידי אנסטסיה טלגין, אמא של המתעמלת יוליה טלגין, וזה פועל באיגוד נפרד. העמותה שנפתחה לפני כמה שנים דילגה על החלטת מדינת ישראל שזה איגוד, אבל האיגוד העולמי כן הכיר בה וזה מה שאיפשר לבנות נבחרת שתגיע לאליפות העולם בקזחסטן בנובמבר האחרון. מהקיץ נתחיל לקיים תחרויות גם בארץ”.
בנית נבחרת בהתעמלות אסתטית. איך זה היה לך להופיע איתה באליפות העולם?
“קודם כל, לא בניתי לבד. בר שפוצניקוב עשתה עבודה מטורפת ועזרה לי. הרוסים שלחו לנו תרגיל מצולם ולמדנו אותו כי לא באמת ידענו איך לעשות תרגילים כאלה. למדנו תוך כדי עבודה והם עזרו לנו לעבוד על זה. עשינו את זה בזמן במלחמה והתחושה הייתה תחושה של גאווה. ספורט זה מסר ושליחות לכל דבר, כך שעשינו הסברה והרמנו את הדגל. כל ענף ספורט שמרים את דגל ישראל - זה טוב. זו המטרה של הספורט”.
היית חלק מהצוות שאימן את נבחרת ההתעמלות האמנותית של רוסיה עד לא מזמן ועזרת לה. למה עזבת את התפקיד הזה?
“הגעתי כמאמנת נבחרת רוסיה רשמית וכעובדת מדינה, לא באתי לעזור. התחושה הראשונית כשנכנסים לאולם ו-20 בנות הן עם תארים של אלופה אולימפית, אלופת עולם או אלופת אירופה, היא שיש בזה אתגר. היה בזה גם סגירת מעגל עבורי, כי חזרתי למוסקבה אותה עזבתי בתור ילדה יהודיה בגלל האנטישמיות וחזרתי כמאמנת הגדולה”.
אירה ויגדורצ'יק ובר שפוצניקוב (שחר גרוס)איך ההרחקה מהמשחקים האולימפיים בגלל המלחמה באוקראינה השפיעה?
“הן לא התחרו, אם היו מתחרות אני מניח שהייתי מתמודדת עם זה טוב - אבל ההתמודדות שלי עם ההשתייכות כביכול למדינה שפלשה למדינה אחרת ונלחמת בה, וההשתייכות למדינה שאי אפשר לדבר בה כי חזרנו כמו לתקופה של סטאלין כך שאתה לא יכול להביע דעה, זה היה מאוד קשה לי. לא הייתי מסוגלת להישאר שם לנצח ולחוות את זה. אני בקשר הדוק איתן, הן עדיין מראות לי תרגילים, התחברתי לבנות ולמאמנות, והתחברתי לשיטה כי הן עובדות בשיטה הכי טובה שראיתי. כמובן שגם הצלחתי לתת להן מהידע שלי, תרמתי להן בעצם זה שהן למדו את שיטת העבודה שלי ואת הדרך הישראלית - אז יש בזה הרבה”.
איך זה היה לחיות שם? לא רצית להמשיך בהתעמלות האמנותית?
“גם אם לא הייתי עוזבת בחודשים הראשונים, הייתי עוזבת את רוסיה עכשיו כי בחיים לא הייתי מסוגלת לעבוד במדינה שמדברת כל כך רע על המדינה שלי ועל הדגל שלי״.
היו לך הצעות אחרות?
“קיבלתי עכשיו הזמנה מאוד מפתה ממדינה מאוד גדולה עם תנאים מצוינים והמון כבוד, אבל אני לא חושבת שאני מסוגלת לזה כי זו גם מדינה שלא מדברת בכבוד אלינו. אני לא יכולה לשים את המדים של אותה המדינה ולהרים את הדגל שלה במצב כזה. המדינה הזאת שביקשה שאגיע מיד כי הם רוצים שאכניס מתעמלת אישית שנייה למשחקים האולימפיים ושאעבוד עם הנבחרת הקבוצתית שלה. זה מאוד מפתה, אני מאוד רוצה לאמן ואני מאוד מאמינה בעצמי, אבל אני לא יכולה כרגע לעשות זאת כי זה נגד כל תפיסת עולמי”.
נבחרת ההתעמלות האסתטית. ולא, התעמלות אמנותית זה משהו אחר (שחר גרוס)הבאת לפה את הנשים שמנהלות את ענף ההתעמלות האסתטית בזמן מלחמה. איך הן חוו את ישראל בימים אלה?
“קודם כל, מאכזב שאין לנו הסברה בשפה הרוסית, והאמת שאני מוכנה לעשות זאת בהתנדבות. באה לפה היו”ר של האיגוד העולמי, היא לא יודעת שום דבר על מה זה פלסטינים, אם זה קיים או לא קיים, ומה זה מדינה ישראל. הן מאוד פחדו להגיע ושכנעתי אותן לבוא כדי חשוב לי לפתח את הענף, והן באמת באו. בימים שהן היו פה הן נדהמו מהיופי של המדינה, היינו בירושלים ובים המלח, הן נהנו מאוד וראו איך עם ישראל חי וחוגג עדיין, למרות הצער והכאב. ירדו לי דמעות”.
קשה בימים כאלה במדינה שלנו.
“קשה לספר לזרים, להעביר להם את כל מה שקורה לנו פה. אסור להעביר הרבה צער כי זה משדר חולשה, צריך לדעת להעביר רק את הכוח. להעביר את הצער דרך הכוח, ולהסביר כמה אנחנו חזקים והכל זה חשוב”.
מה הרגשת ב-7 באוקטובר?
“אני לא חושבת שאנשים הרגישו משהו באמת. אלה שהרגישו, מתו. אי אפשר באמת להרגיש, להבין, להסביר ולהכיל את מה שקורה פה, צריך רק דבר אחד - לנצח בכל מחיר, כי אין לנו ארץ אחרת ואין לנו איפה לחיות. כשאני באה לתחרויות אני עוד יותר מבינה עד כמה באמת אין לנו מקום אחר להיות בו”.
אירה ויגדורצ'יק מעבירה קורס על הענף החדש בארץ (שחר גרוס)מה את מרגישה בתחרויות שם?
“באליפות העולם שהתחרינו בה בקזחסטן, בדיעבד רק הבנו מה המארגנים עברו בגלל הגעתנו. מצרים ומלזיה לא רצו בכלל להשתתף כל עוד אנחנו שם, וגם כשהם הגיעו הם רצו שנוריד את הדגל. המצרים אמרו שאם נפתח את דגלי ישראל הם יפתחו דגלי פלסטין. לכן להיכנס לגמר של עשר המובילות זה היה מרגש ונתן לכולנו את הדחיפה קדימה”.
כשאת שומעת מנהיגים גדולים כמו ולדימיר פוטין מדברים נגד ישראל על מה שקרה פה, מה עובר לך בראש?
“דיברתי לאחרונה עם אירה וינר (מאמנת העל של נבחרת רוסיה והאישה החזקה ביותר בהתעמלות האמנותית במדינה, א.מ), אישה שאני אוהבת ומעריכה ונתנה לי כל כך הרבה כבוד. היא התקשרה אליי בתחילת המלחמה וניסתה להחזיר אותי לרוסיה. אמרתי לה שזה לא בא בחשבון כי אני לא חוזרת למדינה שככה המנהיג שלה מדבר על העם שלו”.
התאכזבת ממנו?
“לא, אני לא בחרתי בו ולכן אני לא צריכה להתאכזב ממנו. מה שכן ידעתי, ואני יודעת, זה שהיהודים חיים שם בזכותו. מה שמותר ליהודים ברוסיה - אף פעם לא היה קודם. מה השתבש? אני לא פוליטיקאית. הרוסים צריכים לשרוד בסיטואציה הזאת. וזה לא רק הוא, כל העולם מראה לנו מה המצב האמיתי ומה היחס כלפי היהודים. אין בזה שום דבר חדש, החדש זה חטא היוהרה שלנו ומלחמת האחים שלנו. אנחנו צריכים לנצח ביחד, ואז לא יעניין אותנו מה אומר פוטין, שמוטין ועוד כל מיני מנהיגים כאלה”.
אירה וירדוציק במיזם חדש בארץ