במרכזו של מכון וינגייט, לא רחוק מהאולם של נבחרת הג'ודו, מסתתר לו אמפי. יציע בחצי עיגול, בנוי שורות על שורות לגובה, ובמרכזו במה. בדיוק במרכז הבמה התיישב אורן סמדג'ה, מאמן נבחרת ישראל בג'ודו, וניסה לדבר אל העם. אומנם היציע היה ריק, אבל המצלמה דלקה והמסרים שהעביר היו חדים וברורים.
סמדג'ה בן ה-52 הוא אחד שראה כבר הכל בספורט הישראלי. הוא היה הגבר הראשון שזכה במדליה אולימפית כספורטאי, זה שהקים מועדון ג'ודו כדי לגדל את הדור הבא ומי שהפך למאמן נבחרת ישראל שמופיעה על הבמות הגדולות ביותר בעולם לעיני יציעים מלאים. במובן מסוים, הענף שלו הוא ענף קלאסי עבור הישראלים. תמיד בקרב, תמיד בקונפליקטים פוליטיים ולא פעם מצליחים לעשות את הבלתי אפשרי מול כל העולם.
ביום העצמאות ה-75 למדינת ישראל, סמדג'ה מרגיש את זה פי כמה. העימותים ברחובות בין המפגינים, השיח האלים והפוליטיקה שחודרת לכל מקום, מפרים את שלוותו. בראיון מיוחד ל-ONE לרגל יום העצמאות המאמן מדבר על המצב בחברה הישראלית, התשוקה להצליח שינק מבית, המצב הבריאותי של אביו מוריס, הדמעות שיורדות בסתר, האיומים מאיראן, ולמה הוא מודה שחלק מהמדליות של ישראל הושגו באופן מקרי לחלוטין?
צפו בראיון עם אורן סמדג'האורן, שלום. איך אתה מרגיש ביום העצמאות ה-75 של מדינת ישראל?
"כל אירוע כזה משמעותי עבורי. ברגע שמזכירים את ישראל זה משהו שעושה צמרמורת וגאווה, ואני משתדל להיות שמח".
אתה מאלה שהעבודה שלהם היא לעשות הכל כדי להשמיע את התקווה ברחבי העולם, אפילו במדינות עוינות. זה עושה לך משהו עמוק בפנים?
"ברור. בכל טורניר גדול בעולם, המטרה היא שהספורטאים שלי יבואו לידי ביטוי ויסיימו בראש הפודיום, כי שם הדגל עולה בראש התורן וכל מעצמות הספורט מסתכלות עליו. רק לאחרונה, במחנה אימונים שהיה לנו ביפן, היה מדליסט אולימפי מאוסטריה שהביע מחאה נגד ישראל. מיד באותו הרגע שלחתי הודעה ליו"ר האיגוד שלו וביקשתי שיוריד את הפוסט המעוות והשקרי שפרסם, ולשמחתי זה התבצע".
מה הוא כתב?
"הוא כתב משהו תלוש מהמציאות והרגשתי צורך לשמור על שמה של המדינה. זה לא מקובל".
אורן סמדג'ה (שחר גרוס)ומה אמרו בנבחרת שלו?
"המאמנת שלו היא במקרה חברה טובה שלנו, איבון בוניש, שהצטערה לראות דבר כזה קורה".
זו מאמנת שעבדה בנבחרת ישראל עד לא מזמן.
"נכון. היא גם מאוד אוהבת את ישראל. הרגשתי צורך לשמור על שמה של המדינה ולהבהיר שזה לא היה מעשה נכון. אגב, אחד מהדברים ששמתי עליהם דגש כשנכנסתי לתפקיד זה שלכל ספורטאי יהיה את דגל ישראל על החליפה באזור שקרוב ללב. בהתחלה לא כולם הבינו את זה, אבל חשוב שיראו את הדגל הזה בכל מקום בעולם וכיום, כשהספורטאים שלנו מנצחים אז מיד כולם מצביעים על הדגל וזה נותן ערך מוסף, כי אתה לא נלחם רק בשביל עצמך אלא גם למען המדינה".
מה אתה חושב על המצב במדינה?
"זה מכביד עליי מאוד. כולם רואים מה מתחולל במדינת ישראל. יש פה כאוס. הייעוד שלי זה לטפח את הג'ודו, ולהצליח במישור האישי וגם במישור המדיני. בחוץ יש הרבה מדינות שלא כל כך אוהבות אותנו, כאלה שאילצו אותנו לא פעם להוריד את הדגל ולהתחרות בידיעה שההמנון לא ינוגן. לכן עצוב לי שפה אנחנו חצויים ורבים אחד עם השני כי אנחנו מחלישים את עצמנו. מדינת ישראל היא מדינה מאוד חזקה. אומנם מדינה מאוד קטנה, אבל בחו"ל מדברים על ישראל כמרכז העולם ותמיד חושבים שאנחנו איזו מעצמה עולמית, כך שיש יראת כבוד כלפיה, אבל אסור להחריב את הבית מבפנים. אני מנסה להנחיל את זה גם למשפחה שלי. הילדים שלי התגייסו ליחידות מובחרות וקרביות, מבחינתנו הדגל תמיד צריך להיות גבוה ובגאווה, וצריך לכבד את כולם".
"יש פה כאוס". סמדג'ה (שחר גרוס)מדינת ישראל נמצאת תחת איומים כאלה ואחרים, כמו מהצד של איראן שמתקרבת לפצצה גרעינים ומאיימת להשמיד אותנו. יוצא לך לעסוק בשאלות האלה ובפוליטיקה מידי פעם?
"אתה תופתע לדעת עד כמה אני מעורב בדברים האלה. קודם כל, אני לא מתבייש לומר את הדעות הפוליטיות שלי. ישבתי עם שרים ושגרירים לא פעם ודיברנו על פוליטיקה. זה קורה לי עם עוד הרבה אנשים, וזה שיח שצריך לעשות כי כשמדברים אז גם פותרים הרבה מאוד בעיות. ישראל מצטיירת כמדינה דמוקרטית, אבל זו מדינה שכל הזמן מטלטלת בין ימין לשמאל, ולא כולם חייבים להסכים על כל דבר, אבל אני חושב שהכוח שלנו הוא באחדות שלנו. המודל שעשיתי בספורט הוא משהו שאני מכניס גם בשיחות על הנושאים הפוליטיים".
איך זה בא לידי ביטוי?
"כשהתחלתי לאמן את הנבחרת כינסתי את כל המאמנים וגרמתי להם להבין שאני בוחר ספורטאים מסיבה מקצועית ולא מסיבה פוליטית. אני בוחר את הספורטאי הטוב ביותר, גם אם זה במלחמה הענקית בין טל פליקר לברוך שמאילוב על כרטיס בודד למשחקים האולימפיים. אנחנו מדברים על זה ופותרים כל מחלוקת. לכן עשינו את הקמפיין לאולימפיאדת טוקיו בלי בעיות, בניגוד לענפים אחרים. הכל נעשה בשיח מכבד, שלא מדכא או מפלה, והכל בצורה שקופה וברורה. כך זה צריך להתנהל".
לא מתבייש לומר את הדעות הפוליטיות שלו. סמדג'ה (רדאד ג'בארה)מה מדינת ישראל צריכה לעשות עם איראן?
"אם יש מדינה שקוראת תיגר ורוצה להשמיד את מדינת ישראל - ואני ממונה על ההחלטה האם ללחוץ על איזה כפתור, ויש יכולת מבצעית, אז הייתי פועל בלי לחשוב פעמיים. אם זו איראן או כל מדינה אחרת, הייתי עושה הכל כדי למנוע את זה. אותו הדבר גם לגבי אזרח של מדינת ישראל עם תעודת זהות כחולה שרוצה לפגוע במדינת ישראל, באותו הרגע הייתי שולל לו את הזכויות. אולי אני קצת קיצוני בדעותיי, אבל ככה הייתי פועל. מי שיוצא נגד מדינת ישראל ופועל כדי לחבל או לפגוע בה, אין לו מקום בחברה הישראלית, גם אם הוא אזרח המדינה. החברה שלנו צריכה להוקיע מתוכנו את הרעים ולמגר את זה".
מצד שני, יצא לך לתמוך באופן אישי בסעיד מולאי, אלוף העולם מאיראן שערק ממולדתו כי אסרו עליו להתחרות מול ישראלי. נבחרת איראן הורחקה מהתחרויות של הג'ודו העולמי וזה גם היה עניין פוליטי לא קטן.
"ממש לא. מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית לכל דבר, איראן היא מדינה דיקטטורית שלא אפשרה לספורטאים שלה להתפתח. זה לא רק סעיד שערק, יש עוד הרבה ספורטאים איראנים, ובאחד מהם אני מטפל באופן אישי כי עזרתי לו להתחיל להתאמן בגרמניה אצל מאמן שהוא חבר טוב שלי. ברגע שאיראן מנעה מהם להתחרות ולהביא את היכולת שלהם על המזרן, ועשתה זאת בצורה דיקטטורית, אני חושב שסעיד עשה את הדבר הנכון. לשמחתי מדינת ישראל לא נמצאת במקום כזה".
"עשה את הדבר הנכון". סעיד מולאי (חגי מיכאלי)חיבקתם את סעיד מולאי והבאתם אותו לארץ. אמנם אתה בצד השני, כי אתה המאמן של היריב הכי גדול שלו, שגיא מוקי, אבל זה לא עבר לידך.
"ברור. היינו ביחד ביפן, נפגשנו, אכלנו ודיברנו. הספורטאים הם בני אדם. אתה רואה מה קורה ברוסיה ואיך הפוליטיקה נכנסת לספורט, אבל לשמחתי אנחנו לא שם. מדינת ישראל היא דמוקרטיה רוצה שלום ודוגלת בזה. יש אולי שיגידו שאני נאיבי, אבל ככה גדלתי, בבית ציוני שאוהב את מדינת ישראל על כל סמליה ורודף שלום. בשמיעת ההמנון אני עומד דום ואני גאה במדינה שלנו".
עברת דברים משמעותיים בקריירה שלך והגעת להצלחות. כילד שבא מאופקים, בפריפריה של מדינת ישראל, מה זה עושה לך להגיע לפסגות הגבוהות של הג'ודו בעולם כספורטאי וכמאמן של נבחרת ישראל?
"לא מזמן הייתה לי שיחה עם אמא שלי, אמרתי לה 'אתכם זרקו למעברות ועברתם את כל הקשיים רק כדי שיהיה לנו קל יותר ואני מודה לכם על זה', אבל אמא שלי ענתה לי 'אורן, לא באנו לפה למעברות, באנו כדי לבנות ולהיבנות'. אז כן, גדלתי בבית שלא דיברו בו על קיפוח ואפליה, בית שקיבלנו בו הכל. רצה הגורל וגדלתי גם בעיירה שנתנה לי את כל הכלים כדי להצליח בחיים. כשאני מסתכל על כל הדרך הקשה שעשיתי - כי בשביל להתאמן בווינגייט הייתי צריך להיות בדרכים שמונה שעות ביום - אני יודע שדווקא מעיירת פיתוח אפשר להצליח לא פחות. דווקא הספורטאים שנמצאים במקומות המרוחקים וחולמים בגדול, יכולים להצליח בענק. אני לא יודע אם אני נמצא על איזו פסגה, כי בעיניי אני לא, אבל אני אולי הדוגמה לאחרים שחולמים להצליח מהמקומות האלה".
"באנו כדי לבנות ולהיבנות". אורן סמדג'ה (שחר גרוס)אתה רואה את מכון וינגייט עובר שיפוצים ומתחדש, אבל בגדול הוא נשאר כמעט אותו דבר. גם בדרום ובצפון אין הרבה מתקנים כרגע. זאת אומרת, שאותו הילד הקטן שחולם להגיע רחוק גם יצטרך לנסוע באוטובוסים במשך שעות כדי להתאמן במרכז הארץ ולהוציא הרבה כסף מהכיס. אומנם עברו עשרות שנים מאז שהיית ספורטאי, אבל הבסיס של הספורט בארץ והמתקנים שעומדים לרשותו - לא השתנו.
"אין ספק. צר לי להגיד את זה, אבל אנחנו לא מדינת ספורט ולא מעצמת ספורט. נכון שיש לנו מדליות פה ושם, אבל אם בוחנים את הכל - חלק מהמדליות כנראה הושגו בצורה מקרית. כולם מתחילים מחוג במתנ"ס, אין פה משהו שהוא מוסדר, אין תוכנית. ברוסיה בכל כמה מאות מטרים יש מועדון ספורט כזה או אחר, ביפן בכל בית ספר או אוניברסיטה יש אולמות אימונים לכמה ענפי ספורט מובילים. בארץ, במהלך השנים הרבה לא באמת השתנה".
אז איך נגדל פה את הדור הבא של הספורטאים?
"כי יחד עם זאת, ילד שחולם ורוצה להצליח, אסור לו לראות את הקשיים. הוא צריך לעשות הכל כדי להצליח. אני העתקתי את המגורים שלי מאופקים למרכז הארץ כי בווינגייט היו האימונים שלי, אבל יש עוד הרבה דברים שצריך לשפר כמובן. צריך לפתוח בכל עיר ארבעה-חמישה מועדונים לכל ענף. אנחנו עדיין לא שם. זה לא יכול להיות שיהיו לנו כמה ספורטאים בודדים שיוצאים להתחרות מכל ענף במשחקים האולימפיים, זה צריך להיות בכמויות גדולות יותר, כי רק ככה נשיג יותר מדליות".
"אנחנו לא מדינת ספורט". סמדג'ה (שחר גרוס)נניח ויהיו לך על הרדאר כמאמן עוד מאות ספורטאים ומהם תוכל לדוג את הטובים ביותר לנבחרת, זה משהו שיכול להועיל מן הסתם ולהביא עוד הצלחות. אם יקימו מרכזים אזוריים בצפון ובדרום, זה משהו שיוכל לעזור לך להביא עוד הישגים?
"ברור. דיברתי עם השר מיקי זוהר. צריכים לעשות את זה".
גם השירות הצבאי מקשה על הספורטאים. למרות שמדברים על זה הרבה שנים, עדיין זה מהווה מכשול בתקופה קריטית בקריירה של ספורטאי, בדיוק כשהוא עולה מהנוער לבוגרים. זה קורה גם בכדורגל וגם בג'ודו. משהו ישתנה בצה"ל לדעתך?
"תראה, יש לנו ספורטאי מאוד מוכשר בן 19, ים וולצ'ק, שהתמודד לפני שנה על מדליה באליפות העולם לבוגרים. הוא אמור להתחיל את המרוץ להשגת הכרטיס למשחקים האולימפיים בפאריס, אבל לצערי בתחילת השנה ידענו שיש לנו טיסה לטורקיה ושאליפות העולם הקרובה תתקיים בדוחא, ואלה שני מקומות שאנחנו יודעים מראש שהוא לא יוכל להשתתף בהם, כך שהוא התחיל לשאול אותי 'מה אני עושה? אני מאבד את הקריירה שלי'. במישור הזה, ספורטאים לא מקבלים את המסלול הנכון. ספורטאים צריכים לעשות צבא אבל גם שיתחשבו בהם. להתאמן בארץ זה הדבר הכי קשה. הצבא לא תוקע אותם, אבל הוא מעכב הרבה ספורטאים טובים ולפעמים הם גם נאלצים לפרוש. הרבה מרימים ידיים. צריך חשיבה מעמיקה בנושא ולשנות את זה".
"אנחנו לא מדינת ספורט". אורן סמדג'ה בטירוף (אורן בן חקון)נשמע שזה דומה למה שהיה בתקופה שלך, לא?
"אני רציתי להישאר ספורטאי ואני במקרה קיבלתי ספורטאי מצטיין, אבל התלבטתי אם ללכת ליחידה קרבית עד שקיבלתי את זה. אפילו עשיתי הכנות וגיבושים ליחידות קרביות ועברתי אותם בהצלחה. בשנות ה-90 זה היה נדיר לקבל ספורטאי מצטיין, אבל הלכתי על זה. כיום הספורטאים שלנו הם עובדי רס"ר, מנקי שירותים או טבחים, ואני לא מזלזל בזה חלילה, אבל להצלחה בספורט יש השפעה לא פחות גדולה. טוהר בוטבול היה במעצר כי המפקד החליט שהוא לא מתאים לו בגלל שהוא התאמן במקביל. צריך לסדר להם מסלול שיתאים להם כי זה מייצר הרבה קשיים".
תרצה לקחת עליך איזה תפקיד בעתיד? אולי תפקיד פוליטי, כדי להזיז עניינים?
"אני במסע של חלומות. כשהייתי ספורטאי אף אחד לא חשב על מדליה אולימפית, אבל אני רציתי ועשיתי. כשהפכתי למאמן היה לי חזון להביא ספורטאים למדליות אולימפיות נוספות, וגם זה קרה. אני עדיין חולם על מדליות, אבל אני אשמח לתרום מהניסיון שלי גם בתפקידים ניהוליים אחרים בעתיד. אני רואה את עצמי משפיע ורוצה לשנות ולקדם דברים לטובת הספורט בישראל. יש לי הרבה מה לתת בהקשר הזה".
"עדיין חולם על מדליות". סמדג'ה (שחר גרוס)אני יודע שזה קצת מקשה עליך, אבל אבא שלך מוריס נמצא במצב בריאותי לא כל כך טוב בתקופה האחרונה. מה עובר עליך כשאתה נפגש איתו?
"אבא שלי ממייסדי הג'ודו בישראל ואם יש מישהו שחתום על משהו משמעותי, זה הוא. בזכותו יש לי את המוטיבציה להצליח, בדיוק כמו כשהייתי ספורטאי והוא דרש ממני מדליה אולימפית. לא מזמן הנבחרת הייתה בתקופה לא כל כך מוצלחת, אז הוא תפס אותי לשיחה ושאל אותי 'אורן, מה קורה עם הספורטאים? קדימה, תחזיר אותם למסלול'. אומנם הוא במצב לא טוב, אבל הוא מאוד צלול וחד, כך שגם היום הוא נותן לי זריקת מוטיבציה כשצריך. הוא כל הזמן נמצא איתי בהרגשה. כשאני בא אליו, תמיד נפתחות לו העיניים וזה מקור הכוח שלי".
ספגת לא מעט ביקורות בשנתיים האחרונות. איך קיבלת אותן?
"אני מקבל אותן והן לגיטימיות. גם אני מבקר את עצמי ויודע שאני טועה בהרבה דברים שאני עושה, אבל אני גם הרבה פעמים עושה ופוגע במטרה. אני מאמן ספורטאים שרובם נמצאים בסוף הקריירה שלהם ולא תמיד הדברים זורמים, כי ככה זה כשהגוזלים מתחילים לעזוב את הקן ואפילו 'אחרון הילדים' כבר התחתן. עם שגיא מוקי עברנו טלטלות, ולמרות שמדובר בילד שגידלתי מגיל ארבע היו גם תקופות של התכתשויות, אבל זה טבעי וקורה בכל בית או מערכת יחסים, ובסוף הוא חזר לעמוד על הפודיום אחרי שנתיים בלי מדליה בטורניר קשה. בסוף, הכל מסתדר".
שגיא מוקי (חגי מיכאלי)גם לך יש רגעים קשים?
"איך אפשר להגדיר רגעים קשים? כשאתה בוכה? כשאתה עצוב? כשאתה מתוסכל? יש רגעים מאתגרים, ככה אני קורא לזה, רגעים שאני פתאום בוכה ומתמודד עם קושי שפוגע לי בלב".
מה לדוגמה?
"זה שאבא שלי, אדם חזק שתמיד עמד על הרגליים, פתאום יושב על כיסא גלגלים, יש לו מטפל סיעודי, בקושי מדבר ובקושי מתקשר. לא נעים לעבור את זה".
קשה להתמודד עם הזקנה?
"כן, אתה חסר אונים. לפעמים בחיים יש לנו כל כך הרבה תלונות ולפעמים אתה רואה אנשים שנלחמים על אגו ודברים שהם כל כך לא רלוונטיים ושלא שווה להילחם עליהם, אבל כשאתה רואה את אבא שלך דועך מיום ליום, זה מעציב מאוד. אתה מוצא את עצמך בוכה ואומר 'איך? איך?'. יש לי גם רגעים שאני בוכה מאושר ממדליות של ספורטאים שעושים אותי גאה ומאושר, אבל לאחרונה גם זה אפילו מוביל אותי לעצבות כי אני יודע שעוד רגע זה יכול להיגמר והם יפסיקו להתחרות כי הם לקראת סוף הקריירה. אני גאה בהם ואני תמיד אזכור את הרגעים הגדולים שעברנו בדרך, גם אם זה מעציב אותי וזה מקשה עליי. אני שמח שהיה לי חלק בהצלחות שלהם".
מוריס ואורן סמדג'ה (אינסטגרם)מה הכי חסר לך?
"רק דבר אחד. מדליית זהב אולימפית. על זה אני אשים את כל כובד המשקל שלי".
זה יכול לקרות באולימפיאדת פאריס?
"אני מאמין שכן. זה צריך לקרות בפאריס".
יש משהו יפה בזה שאתה מצהיר שאתה רוצה מדליית זהב אולימפית, כי הרבה אנשים לפעמים מפחדים להגדיר מטרות גדולות בספורט הישראלי.
"לא, ממש לא. כשאתה לא מפסיק לחלום, אתה תמיד מנצח. כשאתה אומר בגיל 22 'אני הולך להשיג מדליה אולימפית', אתה יודע שאתה הולך לתת את ההצגה של החיים שלך ושזה יקרה. אני מאמין שגם באולימפיאדת פאריס ניתן את ההופעה הכי גדולה והכי מענגת שאפשר לאזרחי מדינת ישראל".
אורן סמדג'ה ופיטר פלצ'יק. המאמן רוצה זהב (איגוד הג'ודו)לאחרונה פורסם ספר על חייך, משהו שלא קורה הרבה בתרבות של הספורט הישראלי. מה מיוחד בו?
"אני שמח מאוד על כך שיצא הספר. כשהתחלנו לדבר עליו, צצו דברים שלא ידעתי עליהם בכלל. ההורים שלי סיפרו פתאום שסבא שלי נלקח למחנה עבודה בשואה וחזר בלי שיניים, דברים שהסתירו מאיתנו בבית. מסתבר שגם ההורים שלי ברחו מהנאצים ועשו עלייה בשביל לבנות ולהיבנות, כמו שאמא שלי אמרה. זה היה תהליך מדהים. הספר הוא גם על הילדות שלי ומה שהייתי צריך לעבור כדי להצליח, מאז שהייתי ילד ועזרתי לאבא שלי לסדר את המזרנים בבאר שבע, ועד לנסיעות שלי לאימוני הנבחרת מאופקים בכל יום כדי להתאמן. גם התמודדות עם הצלחה היא משהו שמקבל ביטוי בספר, איך אני מתמודד עם אלוף עולם או מדליסט אולימפי כמאמן. ילדים חולמים, ומספיק שילד אחד יקבל השראה מזה ויחלום בגדול? אז כבר הספר הזה הוא הצלחה מבחינתי".
לסיום, מה עושים ביום העצמאות במשפחת סמדג'ה? איך חוגגים?
"אנחנו מתכנסים כולם וחוגגים כמו שמשפחה טוניסאית יודעת לחגוג, על האש עם כבש וכל המאכלים הטובים. יחד עם זאת, ביום העצמאות הזה מדינת ישראל תהיה במבחן אמיתי, אסור לנו להיאבק אחד בשני".