כך נגזלה מאצנים יהודים זכייה בזהב לעיני היטלר

ג'סי אוונס נחשב לאחד האתלטים הגדולים בהיסטוריה, ובצדק. האצן האמריקאי האגדי היה הראשון שזכה בארבע מדליות זהב במשחקים האולימפיים בברלין 1936 וזכור בעיקר כמי שלעג לתורת הגזע של אדולף היטלר. אבל אוונס בכלל לא היה אמור לזכות במדליה הרביעית שלו, אלא להסתפק בשלוש. שלא באשמתו, המפנה שהוביל לתקדים אותו יצר היה שנוי במחלוקת ולווה באווירה האנטישמית ששררה לא רק בגרמניה הנאצית, אלא גם בארצות הברית.

מרוץ השליחים 4X100 מטר היה אחד האירועים האחרונים בתחרויות האתלטיקה שנערכו באותה אולימפיאדה אפלה, אותה ניצל המשטר הנאצי לתעמולה. כמי שזכה עוד לפני כן בשלוש מדליות זהב (100 מטר, 200 מטר וקפיצה לרוחק), אוונס וחברו ראלף מטקלף (זכה בכסף ב-100 מטר באותם משחקים) היו אמורים לקבל מנוחה ביום האחרון ולא להשתתף בשליחים.

מי שהיו אמורים לרוץ במקומם ולזכות עם נבחרת ארצות הברית במדליית הזהב היו שני אצנים יהודים, מרטי גליקמן וסם סטולר, שההישג נגזל מהם באופן בלתי צודק ומריח מגזענות. הצוות המקצועי של הנבחרת האמריקאית טען שהיה זקוק לאצנים הבכירים, אבל גליקמן, שלימים הפך לשדר ספורט מפורסם, טען עד יומו האחרון שאותה החלטה התקבלה בגלל אנטישמיות. האמריקאים פשוט לא רצו להביך את היטלר בהענקת מדליות ליהודים על דוכן המנצחים.

גליקמן נולד ברובע ברונקס שבניו יורק ב-14 באוגוסט 1917 להוריו הארי ומולי, מוכר מוצרי טקסטיל ועקרת בית שהיגרו לארה"ב מרומניה. אביו היה בעצמו ספורטאי בצעירותו ונהג לספר לבנו: "הייתי שחיין מצטיין ביאסי שברומניה. יום אחד ניצחתי את הבן של ראש העיר בתחרות, אבל העניקו לו את המדליה ולא לי".

גליקמן בלט בכישוריו באתלטיקה ופוטבול בעת שלמד בבית הספר התיכון "ג'יימס מדיסון" ובמכללת סירקיוז. אהבתו הגדולה ביותר הייתה נתונה דווקא לכדורסל והוא שיחק בנבחרת בית הספר התיכון, אבל ידע שסיכוייו לקבל מלגת כדורסל נמוכים ומשום כך התמקד באתלטיקה ופוטבול. יחד עם זאת, הוא לא נטש את חלומו הגדול להפוך לשדר כדורסל.

סם סטולר שהיה מבוגר מגליקמן בשנתיים, נולד בסינסינטי ב-8 באוגוסט 1915 וכשלמד בתיכון באוהיו התחרה מול ג'סי אוונס. השניים התחרו זה מול זה גם במכללות, כאשר אוונס רץ במדי מכללת אוהיו סטייט וסטולר במדי מישיגן. אוונס ניצח בכל המפגשים ביניהם חוץ מפעם אחת, וסטולר נהג להתבדח: "נראה לי שראיתי את הגב של ג'סי יותר משל כל בן אדם אחר".

בשל המפגשים הספורטיבים התכופים ביניהם הפכו אוונס וסטולר לחברים, לחצו ידיים בתחרויות ואוונס אף עודד אותו לפני המשחקים של 1936 אחרי אחד מניצחונותיו: "אני מקווה שתצליח להעפיל למשחקים האולימפיים". סטולר שנהג לשטוף כלים ורצפות כדי לממן את מחייתו בזמן שלמד במישיגן, סיפר לימים: "אף פעם לא הכרתי חבר יותר טוב מג'סי".

סטולר התגלה כאחד האצנים הטובים ביותר וגם הצטיין בקפיצה לרוחק. בעת שהתחרה באליפות המכללות הוא השווה את השיא העולמי באולם בריצת 60 יארד (54.8 מטר) כשקבע 6.1 שניות וקפץ למרחק של 7.26 מטר.

שני האצנים היהודים סיימו במקומות חמש ושש במבחנים האמריקאים לאולימפיאדה והשתתפו בכל ההכנות לריצת הגמר ב-4X100 מטר. הם היו אמורים להיות שני הרצים האחרונים ברביעייה האמריקאית שהורכבה גם מפרנק ווייקוף ופוי דרייפר, אשר סיימו את המבחנים במקומות שלוש וארבע. אותה רביעייה התאמנה ביחד לפני המשחקים ועבדה שעות ארוכות על העברת המקל, בזמן שאוונס ומטקלף התרכזו רק בתחרויות ליחידים.

יום לפני התחרות התקיימה שיחה בין האצנים לבין ראש המשלחת ונשיא הוועד האולימפי האמריקאי באותה תקופה, אוורי ברונדג', ומאמני הנבחרת לוסון רוברטסון ודין קרומוול. באותה השיחה נמסר לספורטאים על ההחלטה הדרמטית והמקוממת.

כל שבעת הרצים בנבחרת נקראו לשיחה ורוברטסון אמר לספורטאים שישנן שמועות לפיהן הגרמנים שומרים את הרצים הטובים ביותר שלהם לגמר כדי להפתיע את האמריקאים ולנצח אותם. כתוצאה מכך, לדבריו, יש להחליף את סטולר וגליקמן באוונס ומטקלף.
 
ההודעה הותירה בהלם את הספורטאים, בייחוד את שני היהודים שהרגישו כיצד עולמם חרב עליהם אחרי שהתאמנו תקופה ארוכה לקראת תחרות המטרה.  

אוונס ומטקלף אכן היו שני הבכירים. אוונס לא רק זכה לפני כן בשלוש מדליות זהב, גם מטקלף היה אתלט ענק והכוכב הבולט השני של המשלחת אחרי שזכה במדליית כסף גם ב-100 מטר במשחקי לוס אנג'לס 1932 ובארד ב-200 מטר. אבל שניהם לא התאמנו לפני כן בכלל עם השליחים ולא עבדו על העברת המקל.

ג'סי אוונס זכה כבר בשלוש מדליות זהב לפני השליחים (רויטרס)

"זו הייתה אנטישמיות גלויה"

לפני אותה שיחה דרמטית היו בטוחים במשלחת בניצחון שלהם ומשוכנעים שיש לתת מנוחה לשני האצנים הבכירים על מנת לאפשר לסטולר וגליקמן לקחת חלק בהישג. סטולר שהלך לעולמו ב-1985, סיפר שאותה החלטה הייתה המשפילה ביותר בחייו. הוא טען למשוא פנים ולכך שהגיע לו להיכלל ברביעייה לפני דרייפר, אותו הקדים בריצות האימון שהתקיימו בברלין.

גליקמן לא שכח את העוול שנעשה לו עד יומו האחרון וטען שהמאמנים היו נגועים באנטישמיות ורצון לרצות את היטלר: "סם היה המום לחלוטין ולא הוציא מילה מהפה. אני הייתי חצוף בגיל 18 ואמרתי למאמן 'אי אפשר להסתיר אצנים ברמה עולמית, זה מגוחך'. זו הייתה אנטישמיות גלויה נגדנו".

היהודי לא הסתפק בכך ואמר לקרומוול ורוברטסון שלא ייתכן שיש לגרמנים ספורטאי עילוי אותו ישלפו במפתיע, שכן הרץ הבכיר שלהם, אריק בוכמאייר, סיים חמישי בלבד בריצת הגמר ליחידים אחרי אוונס, מטקלף, טינוס אוסנדרפ ההולנדי ופרנק ווייקוף, כך שאין שום סיבה לחשוש מהנבחרת שלהם.

רשימת המדליסטים מברלין 1936. גם גליקמן וסטול היו צריכים להופיע שם (רויטרס)

"אמרתי למאמן שאני יכול לנצח את בוכמאייר, שג'סי יביס אותו בשלושה-ארבעה מטר ושאין שום סיבה שכולנו לא ננצח אותו ואת הגרמנים", אמר גליקמן, "גם ווייקוף הקדים אותו בשני מטרים בגמר. אמרתי למאמן שיהיה בגלל זה בלגן במדינה, כי שנינו היהודים היחידים בנבחרת ואנחנו גם נהיה היחידים שלא נשתתף. הוא אמר שנדאג לזה כשנחזור ונותרנו בחוץ".

אוונס ניסה להתערב לטובת היהודים - והושתק

גם אוונס ניסה להתערב לטובת חבריו היהודים ואמר למאמן: "זכיתי כבר בשלוש מדליות זהב. אני עייף וכבר השגתי את שלי. תן למרטי וסם לרוץ, מגיע להם". קרומוול הצביע עליו בתגובה ואמר: "תעשה מה שאומרים לך". באותה תקופה, בה הגזענות הייתה נפוצה בארה"ב, ספורטאים שחורים לא העזו להתווכח עם המאמנים שלהם ואוונס אכן מילא אחר ההוראה. מטקלף לא רק ציית, אלא גם שמר על שתיקה ולא העז לפתוח את פיו כמו אוונס.

בסופו של דבר אוונס ומטקלף רצו יחד עם ווייקוף ודרייפר. הם סיימו ראשונים את מקצה המוקדמות ובגמר שהתקיים ב-9 באוגוסט 1936 (יום לאחר יום הולדתו ה-21 של סטולר) זכתה הרביעייה של ארה"ב בקלות במדליית זהב עם שיא עולם של 39.8 שניות. האמריקאים הקדימו ביותר משנייה את הרביעייה של איטליה שזכתה בכסף עם 41.1 שניות ואת גרמניה הנאצית, שהסתפקה בארד (41.2 שניות) מבלי שביצעה שום שינוי מהותי ברביעייה שלה. הגרמנים סיימו למעשה במקום הרביעי בלבד וקיבלו את מדליית הארד רק בגלל שההולנדים שסיימו לפניהם נפסלו.

"שיקרו לנו", רתח גליקמן לאחר האולימפיאדה, "לא הייתה שום תחרות בכלל והנבחרת האמריקאית ניצחה בהפרש של 13.7 מטר. כשפרנק ווייקוף חצה את קו הסיום לא ראו אף אחד אחר בתמונה. גם אלו שהגיעו אחריו לא היו מהנבחרת הגרמנית, אז ברור שמה שאמרו המאמנים של הנבחרת שלנו היה מפוברק. חוץ מזה, רצתי נגד ווייקוף בפאריס וניצחתי אותו".

לדברי גליקמן, שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, נפגש עם ברונדג' לפני התחרות וטען שהיטלר לא יהיה מרוצה אם יהודים ירוצו באולימפיאדה שלו. "ברור שהיינו מנצחים", אמר בשנת 2000, "ברור שהיינו שם וברור שהעפלנו לתחרות הזו, אבל ברונדג', בגלל סימפטיה לנאצים, מילא אחר הבקשה שהועברה אליו מהיטלר באמצעות גבלס להוציא את היהודים מהנבחרת. זה עדיין מטריד אותי ואני עדיין כועס".

לדבריו, לקרומוול הייתה סיבה נוספת להעדיף את ווייקוף ודרייפר על פניו ועל פני סטולר מלבד היותו אנטישמי: השניים רצו בהדרכתו גם במדי אוניברסיטת דרום קליפורניה והוא העדיף אותם כמי שהיו ספורטאים שלו.

אלו שחלקו על דברי גליקמן טענו שלא ייתכן שהיה ניסיון לרצות את היטלר, מכיוון שהצורר הנאצי שנא גם שחורים. גליקמן טען בתגובה שמדובר בהבדל משמעותי ולא ניתן היה למשל למנוע מאוונס ומטקלף להתחרות: "ההבדל הוא שהיו רק שני יהודים בנבחרת ושנינו היינו רק רצי שליחים. השחורים לעומתנו היו דומיננטיים והיו עשרות מהם במשלחת. אם היו רוצים להשאיר בחוץ את השחורים היו צריכים להעיף חצי מהנבחרת, לא הייתה שום דרך לעשות את זה. השחורים גם היו הבולטים וזכו בכל מדליות הזהב".

לאור ההפרש הענק בו הושג הניצחון, גליקמן היה בטוח עד מותו ב-2001 שגם איתו ועם סטולר ארה"ב הייתה מסיימת ראשונה, ושלמעשה נשללה מהם שלא בצדק זכייה במדליית זהב.  
 
מעולם לא נמסר הסבר לאותה החלטה שנויה במחלוקת ולא הופיע שום מסמך אודותיה. גליקמן סיפר: "תמיד הייתי מודע לכך שאני יהודי. אפילו בבית הספר התיכון, ובוודאי בנבחרת האולימפית. ידעתי שיש כאלה שלא רוצים שאתחרה בברלין בגלל אנטישמיות, אבל רציתי להוכיח שיהודי יכול להצליח כמו כל אחד אחר ואולי אפילו יותר".

על האווירה בגרמניה סיפר גליקמן: "האצטדיון האולימפי עצמו היה מאוד מרשים ומלא ב-120,000 איש. כשהיטלר נכנס ראו יציעים שלמים עומדים וצועקים ביחד 'זיג הייל, זיג הייל'. הרגישו היטב את הצליל החזק מהדהד. נראה היה שכולם לובשים מדים ובכל מקום היו שלטים ודגלים עם צלב הקרס. זה היה לפני שהבנו בדיוק מה המשמעות של צלב הקרס הזה".

צלב קרס על הפעמון באצטדיון האולימפי בברלין (רויטרס)

על האנטישמיות בגרמניה סיפר: "ידעתי על זה, והייתה גם אנטישמיות בארה"ב. בניו יורק למשל היו מקומות בהם לא קיבלו אותי בברכה. היו גם בתי מלון שלא היו מוכנים לקבל לקוחות יהודים או שחורים".

את הרגע המשפיל בחייו, בו נאלץ לצפות בחבריו לנבחרת רצים במקומו וזוכים תיאר גליקמן: "ראיתי את מטקלף רץ וחשבתי לעצמי שאני הייתי אמור לרוץ במקומו. בגיל 18 נשבעתי שעד גיל 22 אזכה בהכל. הייתי ספורטאי טוב ותכננתי להיות שוב באולימפיאדה כעבור ארבע שנים. כמובן, בסופו של דבר הייתה מלחמה והאולימפיאדה של 1940 מעולם לא התקיימה, אבל ההחלטה ב-1936 להשאיר בחוץ את שני האצנים היהודים היחידים במשלחת הייתה של נאצים אמריקאים".  

מטקלף מת ב-1978 ובראיון האחרון שהעניק אמר: "מרטי גליקמן צדק. ארבע שנים לפני כן המאמנים אמרו שעדיף להשתמש בגמר השליחים באצנים רעננים, שגם התאמנו על העברת המקלות בזמן שאנחנו התאמנו על הריצות האישיות. אני חושב שזה היה נורא. זה לא היה צודק להשאיר שני ספורטאים בחוץ רק בגלל שהם יהודים".

אוונס הלך לעולמו באפריל 1980 וגליקמן סיפר שלפני מותו אוונס אמר לו שהוא מצטער על מה שקרה: "ג'סי היה נהדר. הפכנו לחברים ובכל פעם שהגיע לניו יורק הוא היה מתקשר אליי והיינו אוכלים ביחד. היינו מאוד קרובים. העובדה שאני יהודי בכלל לא השפיעה עליו".

אדולף היטלר ובכירים נאצים בטקס הפתיחה של האולימפיאדה בברלין 1936 (רויטרס)

גליקמן ביקר את אוונס בביתו בשיקגו, נפגש איתו מספר פעמים וגם טס מניו יורק כדי להיות נוכח בהלוויה שלו. "הגעתי אחרי שהטקס כבר התחיל", סיפר. "ראיתי קבוצה של האתלטים האולימפיים השחורים שרצו עם ג'סי ב-1936. אחד מהם אמר לי 'בוא לכאן ותצטרף אלינו'. הצטרפתי ליתר חברי המשלחת והייתי האתלט הלבן היחיד בהלוויה שלו. מצד אחד אני גאה בכך, מצד שני זה לא שימח אותי שאף אתלט לבן אחר לא הגיע".

ווייקוף, שהלך לעולמו שלושה חודשים לפני אוונס, סיפר: "לא התאמנו בכלל עם ג'סי וראלף ברביעייה לפני הגמר. אני חושב שאם סטולר וגליקמן היו רצים, היינו משיגים את אותה התוצאה, ואולי אפילו קובעים זמן מהיר יותר".

האחראי להחלטה סירב להפסיק את משחקי מינכן אחרי הטבח

גליקמן הוסיף וטען שברונדג' וקרומוול, שהיו חברים בוועידת America First, תמכו בנאצים ושברנדג' התלונן לפני המשחקים על "תעמולה יהודית" ו"קונספירציה יהודית קומוניסטית" נגד גרמניה, מדינה שהוא העריץ את התרבות שלה.

זכות האירוח ניתנה לברלין כבר ב-1931, עוד לפני עלייתו של היטלר לשלטון בינואר 1933, אבל לאחר מכן, ובייחוד לאחר חקיקת חוקי נירנברג בספטמבר 1935 ורדיפת היהודים, החל לחץ להעביר את המשחקים ולמנוע את הזכות הזו מגרמניה הנאצית.

"אם סטולר וגליקמן היו רצים, היינו משיגים את אותה התוצאה". האצטדיון האולימפי בברלין (רויטרס)

ברנדג' נאבק בקנאות בקריאות להחרמת המשחקים בגרמניה הנאצית, ביקר בה וכתב דו"ח לפיו הגרמנים עומדים בכל הדרישות של הקהילה האולימפית הבינלאומית. הוא כתב שיהודים מורשים להתחרות בנבחרת גרמניה וציין כדוגמה את הכללתה של האתלטית גרטל ברגמן - החלטה שהתקבלה במטרה להסוות את מדיניות ההפליה. אבל אותה ספורטאית יהודיה מצטיינת סולקה מהנבחרת הגרמנית יום אחרי שנבחרת ארה"ב עלתה על האונייה בדרכה למשחקים ונאלצה להגר ב-1937 לארה"ב.

האתלטית היהודיה-אמריקאית ליליאן קופלנד, שזכתה במדליית זהב בזריקת דיסקוס בלוס אנג'לס 1932, החליטה להחרים את משחקי 1936 והאשימה את ברונדג' בכך שהוא "מבטל בכוונה את האמת על גרמניה והמשטר הנאצי". היא הייתה רק אחת מ-24 האלופים האולימפיים שחתמו על מכתב שנשלח לוועד האולימפי הבינלאומי עם בקשה להעביר את המשחקים מגרמניה, אבל אותה דרישה נותרה ללא מענה.

ברונדג' מת ב-1975 אחרי ששימש כנשיא הוועד האולימפי הבינלאומי משך 20 שנה, בין 1952 ל-1972. סמוך לסיום כהונתו התחולל הרצח המזעזע של 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן 1972. אחרי טקס זיכרון שנערך לקרבנות הוא הכריז שהמשחקים יימשכו למרות לחץ שהיה להפסקתם.

"אני בטוח שהציבור יסכים שאנחנו לא יכולים לאפשר לכנופיית טרוריסטים להרוס לנו את הגרעין של שיתוף הפעולה והרצון הטוב בתנועה האולימפית", אמר ברונדג' לקהל באצטדיון בגרמניה 36 שנה אחרי אולימפיאדת התעמולה בהנהגת היטלר, "המשחקים חייבים להימשך ואנחנו חייבים לשמור עליהם טהורים וישרים ולנסות להרחיב את הספורטיביות לתחומים אחרים. אנחנו מכריזים על יום אבל ונמשיך ביתר הארועים מאוחר יותר כמתוכנן".

המשחקים נמשכו למרות הטבח במינכן (שחר גרוס)

ברונדג' זכה אמנם למחיאות כפיים מהקהל הגרמני, שזכר לו את ההחלטה להעניק למינכן את זכות האירוח, אבל ההחלטה להמשיך במשחקים ספגה ביקורות גם בעולם. ההחלטה שלו באותה אולימפיאדה ב-1972 השוותה להחלטה שלו ב-1936 ונטען ששתיהן מהוות הוכחה לאנטישמיות.

ברונדג' דחה כל השנים את טענותיו של גליקמן: "הופץ דיווח שגוי לפיו שני ספורטאים הודחו מנבחרת השליחים בגלל דתם. זה היה אבסורד, כי שניהם נכללו בנבחרת רק כמחליפים". שנתיים לאחר אותה אולימפיאדה, ב-1938, כאשר הגרמנים בנו מחדש את בניין השגרירות שלהם בוושינגטון, הם חתמו על חוזה עם חברת בנייה בבעלותו של ברונדג'.

גם רוברטסון התעקש שהכל היה מקצועי ושההחלטה לא הושפעה משום דעה קדומה. דייויד לארג' כתב על כך כעבור 70 שנה: "ההדחה של סטולר וגליקמן מעולם לא הטרידה את ברונדג', אבל רדפה את הממסד האולימפי האמריקאי במשך עשרות שנים".

גליקמן ניצח שחקני פוטבול בריצה בגיל 46

כשהמשלחת חזרה לארה"ב דיווחו העיתונאים על מאבק פנימי שהיה בוועד האולימפי בעקבות הפרשה. רוברטסון התנצל בפניו של גליקמן והודה שהיה צריך להחליט אחרת, אבל קרומוול התעלם ממנו והשניים לא שוחחו יותר מעולם.

אחרי מפח הנפש סיים גליקמן את לימודיו במכללת סירקיוז בשנת 1939 ושיחק כראנינג בק במספר קבוצות פוטבול. לאחר מכן הצטרף לתחנת הרדיו 'WHN' ובשנת 1943 מונה למנהל מחלקת הספורט שלה. סטולר המשיך בקריירה הספורטיבית, זכה באליפות המכללות ב-1937 כשקבע 9.6 שניות ב-100 מטר ובהמשך פנה לקריירה של זמר ושחקן.  

ב-1941 התגייס גליקמן למארינס ושירת כקצין עד סוף מלחמת העולם השנייה ב-1945. אחרי המלחמה המשיך בקריירת הרדיו ושידר משחקים של קבוצות הספורט המפורסמות של ניו יורק - הניקס והנטס (בהמשך עברו לניו ג'רזי ואחר כך לברוקלין) בכדורסל, הג'איינטס בפוטבול והריינג'רס בהוקי קרח.

אחרי שהפך לשדר רדיו אגדי ונודע כ"קול של הניקס", הפך גליקמן לשדר הטלוויזיה הראשון של ליגת ה-NBA. כעדות ליכולתו האתלטית הוא התייצב בגיל 46 לתחרות בשנת 1963 והצליח לנצח בריצה את הראנינג בקס של קבוצת הפוטבול ניו יורק ג'איינטס.

בשנות ה-80 שידר גליקמן גם משחקים של ליגות בתי הספר התיכון והקולג'ים, ביקר בישראל במכביה ה-12 שנערכה ב-1985, פרש משידור בגיל 74 בשנת 1992 וכעבור ארבע שנים כתב את ספרו "הנער המהיר ביותר בשכונה".

ב-2001 עבר גליקמן ניתוח מעקפים בבית החולים במנהטן, אבל אותו ניתוח הסתבך והוא נפטר בגיל 83 כשהותיר אחריו שני בנים, שתי בנות, 10 נכדים ושישה נינים. בשנת 2016 גילם השחקן הקנדי ג'רמי פרדמן את דמותו בסרט על ג'סי אוונס.

ההכרה המאוחרת

עשרות שנים התעלם הספורט בארה"ב מאותה פרשה עגומה, עד שב-1998 כיבד נשיא הוועד האולימפי האמריקאי דאז, ג'ורג' ג'יי היבל, את זכרו של סטולר ואת גליקמן כאשר העניק לו מגן הוקרה במקום מדליית הזהב אותה לא קיבל בשעתו.

"אמנם אין עדויות על כך שאותה הדחה היתה בגלל שאיפה להימנע מהבכת המשטר הנאצי, אבל ברור שזה היה כך", טען היבל. "הייתי תובע בעברי ונהגתי לבדוק ראיות, אז הראיות היו שם ואנחנו מתחרטים על חוסר הצדק הזה. אנחנו לא רק מכפרים על כך, אלא גם מכירים בשני ספורטאים גדולים".

ב'לוס אנג'לס טיימס' פרסמו באותה שנה כתבה על המקרה עם הכותרת "הטעות הבלתי נשכחת של משחקי 1936". בהמשך נכתב: "המאמנים טענו שהנבחרת זקוקה ליותר מהירות, אבל ההיסטוריה הצביעה על משהו יותר אפל. נשיא הוועד האולימפי מנסה לכפר על מעשה שנקשר לאנטישמיות ולתאוריה הארית של גרמניה הנאצית".

"לולא ההחלטה הזו של המאמנים כנראה שאף אחד לא היה זוכר אותי כרץ אולימפי", אמר גליקמן בראיון ב-1996. "יש המון רצי שליחים שזוכים ואף אחד לא זוכר אותם, אבל אני הייתי מעדיף לרוץ ולזכות ולהראות את המדליה לנכדים שלי".

כל חייו הביע גליקמן את זעמו וכאשר חזר לברלין ב-1986 לציון 50 שנה להישגו של אוונס, הרגשות הציפו אותו מחדש. ב-1994 הוא סיפר על כך: "פתאום פרץ של זעם הכריע אותי. חשבתי שאני הולך להתעלף. התחלתי לצרוח ולקלל, כי חייתי מחדש את אותם הרגעים. להיות שם ולהרגיש את זה שוב גרם לי להתפרץ. התפרצו כל הרגשות של התסכול והעצב שחשבתי שמחקתי כבר לפני המון שנים. בצעירותי כיוונתי כל החיים לרגע הזה בו ארוץ. כשניגנו את ההמנון שלנו וחילקו את המדליות חשבתי שאני צריך להיות שם, ולא הייתי".

אחרי שקיבל את הפרס ב-1998 אמר גליקמן: "אני מקבל את הניסיון של הוועד האולימפי לכפר על מה שנעשה אז, זה היה דבר נורא. אבל בזמן שאני מודה להיבל יש לי גם מילים קשות לאחד מקודמיו. גם אני וגם אבא שלי לא קיבלנו את המדליות שהגיעו לנו".