כאשר דיווחו אתמול (שני) כלי התקשורת באנגליה על פיטוריו של קלאודיו ראניירי מווטפורד, הקפידו כולם לציין בשלהי הידיעה כי "הישגו הגדול ביותר היה הזכייה באליפות עם לסטר ב-2016". וכאן טמון ההיבט המצער ביותר של הסאגה הזו, כי התואר המדהים עם השועלים הפך איכשהו לפרט נוסף בביוגרפיה הארוכה. הוא מוזכר בדרך אגב, ועוצמתו מתעמעמת לנוכח הכישלונות שהגיעו לאחר מכן. ככל שחולפות השנים, מתגברת התחושה כי היה זה נס מנוגד לכל הגיון בריא, ובמצב כזה, תרומתו האמיתית של המאמן פחותה.
רוב גרין, שוער העבר של נבחרת אנגליה, העיר לא מכבר מכיסא הפרשן: "אני לא חושב שראניירי מתאים לעבוד עם השחקן המודרני. הם צריכים ניהול ברמת המיקרו, והוא לא עושה זאת. הוא לא מארגן את השורות. אני לא מבין איך הוא החזיק מעמד כל כך הרבה זמן בווטפורד". וזו הרי אמירה מטופשת באופן קיצוני, כי המשחק לא עבר שינויים מהותיים בהשוואה ל-2016. האם ג'יימי ורדי, אנגולו קאנטה וריאד מחרז לא עונים על הגדרת השחקן המודרני? האם האיטלקי לא ידע לארגן את לסטר ולטפל בהם ברמת המיקרו? מגוחך אפילו לשאול את זה. ובכל זאת, אנשים מרשים לעצמם לזלזל בראניירי, ותדמיתו הולכת ונפגמת.
ההרפתקה הכושלת החדשה רק מדגישה את התהייה המרכזית – למה הוא צריך את זה בכלל? אחרי קריירה ארוכה, מגוונת ורבת תהפוכות, הצליח ראניירי לעשות משהו שאיש לפניו לא עשה. הוא לקח מועמדת לירידה, שהייתה לדעת רוב הפרשנים צריכה לסיים במקום האחרון בפרמייר ליג, והצעיד אותה לאליפות. ולא סתם אליפות – לסטר סיימה 10 נקודות לפני סגניתה ארסנל, הפסידה ארבע פעמים בלבד במשך כל העונה, והציגה את הכדורגל המרשים והמסוגנן ביותר באנגליה. היא לא גנבה את הכתר אלא לקחה אותו ביושר ובצדק. וכאשר זה קרה, היה המאסטרו האיטלקי רחוק חודשים ספורים מיום הולדתו ה-65. היש עיתוי טוב יותר לפרוש?
שחקני לסטר חוגגים אליפות (רויטרס)אפשר, כמובן, להבין בקלות מדוע המשיך ראניירי את המסע עם לסטר. הוא לא רצה לנטוש את השחקנים, השתוקק לחוות איתם את ליגת האלופות ואולי אף האמין שאפשר לכתוב פרק נוסף באגדה הדמיונית הזו. ואולם, אחרי שהנהלת השועלים פיטרה אותו כבר בפברואר 2017, מה היה המניע להמשיך לקפוץ ממקום למקום, לקחת על עצמו תפקידים כפויי טובה?
באיטליה זה עוד התקבל על הדעת. הג'וב הזמני ברומא גרם לו אושר רב, כי הוא אוהד שרוף של הקבוצה, והאוהדים הרעיפו עליו אהבה כאשר הסכים לבוא ולסייע בשעת מצוקה. גם הקדנציה בסמפדוריה הייתה מעניינת, ואף הוכתרה כהצלחה יחסית. באיטליה איש לא יעלה בדעתו לזלזל בראניירי ולפקפק ביכולות המקצועיות שלו. אבל למה לחזור לאנגליה, למועדונים בעייתיים ביותר, ועוד פעמיים?
באיטליה לא יזלזלו בו. ראניירי (רויטרס)הקאמבק הראשון לפרמייר ליג התרחש כבר בנובמבר 2018, כאשר ראניירי הוזעק להציל את פולהאם אחרי פיטוריו של סלבישה יוקאנוביץ' – חניכו לשעבר, אותו הוא הביא לצ'לסי וטיפח בסטמפורד ברידג'. הניסיון הזה נועד לפיאסקו ידוע מראש, עם סגל שלא התאים לחלוטין לצרכיו, וכניסה לתפקיד באמצע העונה. בלסטר, למד ראניירי את השחקנים בקיץ, הייתה לו השפעה על הרכש, והוא מצא את השיטה שאפשרה להם למצות את הפוטנציאל. זה קשה הרבה יותר כאשר השליטה לא קיימת, והקבוצה חסרת האיזון נמצאת בנפילה חופשית. ראניירי היה חסר אונים לחלוטין בלונדון, פוטר בפברואר – ופולהאם ירדה באופן טבעי גם בלעדיו.
ואולי רמת הניהול של פולהאם לא מזהירה כלל, אבל היא לא ברת השוואה לקבוצה המבולגנת ביותר בפרמייר ליג. ווטפורד מחליפה מאמנים בתדירות מסחררת מאז רכשה אותה משפחת פוצו ב-2012, והסיכוי של איש מקצוע לשרוד לאורך זמן אפסי. עובדה – צ'יסקו הספרדי העלה את הצערות לפרמייר ליג כנגד כל הסיכויים, אבל גם זה ממש לא הספיק, והוא פוטר באוקטובר אחרי שבעה מחזורים בלבד בליגה הבכירה. ווטפורד אפילו לא הייתה מתחת לקו האדום אז, צברה שבע נקודות ולא הובסה ללא תנאי באף משחק, אבל ג'ינו פוצו רגיל לבצע שינויים תכופים, ואפילו מגדיר זאת כסוג של שיטת ניהול. אשרי המאמין.
ולדימיר איביץ'. גם הוא אימן בווטפורד לאחרונה (רויטרס)למה להכניס ראש בריא למיטה כה חולה? ראניירי מנוסה מספיק כדי לדעת מראש מה ציפה לו בקבוצה הלונדונית השלישית בחייו. באופן אירוני במיוחד, גם צ'יסקו היה פעם שחקן שלו – האיטלקי הוותיק הדריך אותו בוולנסיה. אפילו הרמז הזה, שהזכיר היטב את יוקאנוביץ' ופולהאם, ולא עצר אותו. הוא הגיע עם חיוך רחב על הפנים והתחיל לספר על המטרה לצבור 40 נקודות כדי להבטיח את ההישארות, וגם על התוכניות ארוכות הטווח. "בעונה הבאה ננסה להשיג 41 נקודות, אחר כך 42 נקודות, וכך הלאה", הוא אמר, וזה נשמע גרוטסקי, כי לכולם – כולל ראניירי עצמו – היה ברור שאין לחלומות האלה שום סיכוי להתגשם.
מדוע הוא צלל למים העמוקים והעכורים האלה, בדיוק לפני יום הולדתו ה-70, במקום לחגוג עם המשפחה באיטליה? אולי הדחף לעבוד כל הזמן חזק ממנו, והוא לא מסוגל להיגמל. ואולי גם להיכרות המוקדמת עם משפחת פוצו הייתה השפעה לא מבוטלת. "אנחנו חברים כבר ממש מזמן, ולפני 20 שנה הם ניסו להביא אותי לאודינזה, אבל זה לא הסתייע", סיפר המאמן. ההיכרות הזו לא הותירה מקום לספק באשר לגישת המשפחה כלפי מאמנים, אולם ייתכן והיה כאן רצון לעבוד איתם. באופן כללי, נדמה כי ראניירי מתקשה לסרב להצעות עבודה, קל וחומר מאנשים כלפיהם הוא חש חיבה מסוימת.
קלאודיו ראניירי (רויטרס)במהלך הקדנציה הקצרה, הוא הספיק לשנות מספר דברים ולהטביע את חותמו. בעוד בתקופת צ'יסקו הושם הדגש על החזקת כדור, האיטלקי דגל במעבר מהיר יותר להתקפה, תוך יצירת הזדמנויות רבות יותר. ווטפורד הייתה יומרנית יותר, וכך הושגו שני ניצחונות מפוארים נגד יריבות "רכות" – 2:5 על אברטון בגודיסון פארק ו-1:4 מוחץ על מנצ'סטר יונייטד, הקש ששבר את גב הגמל מבחינת אולה גונאר סולשיאר. אחוז ניצול מצבים נמוך יחסית במשחקים אחרים לא אפשר לקבוצה ללקט נקודות להן הייתה ראויה, וההגנה המשיכה להיראות כמו מסננת.
שחקן המפתח בחוד היה עמנואל דניס הניגרי, וכאן ביצע המועדון שגיאה פסיכולוגית גסה. ווטפורד ניצלה טעות של ההתאחדות הניגרית שאיחרה לעדכן על זימונו לסגל לאליפות אפריקה, ומנעה ממנו השתתפות בטורניר. דניס זעם והצדדים נקלעו למשבר, אבל ראניירי גילה אדישות: "אני לא קובע כאן כלום. אני רק המאמן, ועושה את מה שאומרים לי. אני יודע שהשחקן רצה לנסוע לאליפות, אבל הוא גם רוצה לעזור לווטפורד", אמר האיטלקי, והגישה הפסיבית הזו העידה כי הוא כבר ממתין לסוף, ולא מעוניין להתעמק בניהול חדר ההלבשה.
שחקני ווטפורד (רויטרס)ואכן, מאז תחילת השנה לא מצא דניס את הרשת, הפגין משחק חלש, ובתבוסה הביתית 3:0 לנוריץ' ביום שישי האחרון הוא אף הורחק. המפלה מול הקנריות בקרב הישרדות קריטי, בעקבותיו ירדה ווטפורד לראשונה אל מתחת לקו האדום, הובילה לפיטוריו, עם מאזן של שבע נקודות מ-13 משחקים. "באיטליה להחליף מאמן זה כמו לקנות גלידה", הוא אמר אתמול אחרי ששמע את הבשורה – ולא התרגש במיוחד.
נהוג לומר על מאמן שעבודתו מופסקת שהוא "שילם את המחיר", אבל במקרה של ראניירי אין שום מחיר. הוא ידע מראש שזו התחזית הריאלית ביותר, ואת שלו בעולם הכדורגל הוא עשה מזמן. בגיל 70, הוא גם ממש לא צריך לדאוג לפרנסה, ואת התפקידים הוא לוקח מתוך אינרציה. האם גם עכשיו, בגיל 70, הוא ימשיך במסע, ויהפוך את לסטר לזיכרון מעומעם עוד יותר? או אולי התבוסה לנוריץ' תהיה אקורד הסיום בקריירה שלו? שתי האלטרנטיבות עגומות למדי. היה עדיף לפרוש בשיא.
צפו: מסי מגיע לחגוג לצ'אבי יום הולדת