לרגל ציון יום השואה הבין-לאומי, נערך הערב (רביעי) כנס תחת הכותרת “משואה לצמיחה”. הכנס השנתי השני, אשר מאחוריו עומד אברהם גרנט, לזכרו של אביו מאיר ז"ל ניצול שואה, שהופק ושודר על ידי “EventPlace” הועבר בשידור חי כאן באתר ONE.
בכנס, בהפקת התאחדות הספורט לבתי הספר, יופיעו בין השאר נשיא המדינה, ראובן רובי ריבלין, גרנט עצמו, פרופ' שאול לדני, אדיר מילר דור שני לניצול שואה, נועה קירל, דור שלידי, גל גדות נכדה לניצלות שואה, איילת זורר בת לניצולת שואה. כמובן צופית גרנט, אשתו לשעבר של גרנט, ובן זוגה, הזמר, שולי רנד.
נשיא המדינה רובי ריבלין פתח את הכנס: “11 שנים חלפו מאז פטירתו של שורד השואה מאיר גרנט, אדם שסיפור חייו הוא סיפור ניצחון הרוח האנושית כנגד כל הסיכויים. כשהיה רק בן 13 ראה את קבריו של אביו ואחותו שלא שרדו את הקור בשואה. מאיר עלה ארצה בתום המלחמה והקים בית בישראל. כל מי שהכיר את האופטימיות הבלתי נלאית שלו לא היה מעלה על דעתו אילו זוועות חזרו אליו בחלומות הלילה”.
ריבלין הוסיף: “כוחו של הזיכרון הוא הכוח להתכנס מהדור הראשון, השני והשלישי כפי שעושים זאת אתם היום, להבטיח ולקיים. לעולם – לעולם לא עוד. יהי זכרו של מאיר גרנט ברוך ותהיי מורשתו מורשת של אמונה ורוח האדם ואופטימיות”.
נשיא המדינה רובי ריבלין (אחמד מוררה)אברהם גרנט, בנו של מאיר ז”ל, אמר: “רוצה להודות לכלל המשתתפים בכנס החשוב הזה, תודה מיוחדת להתאחדות הספורט של בתי הספר בראשות זיו ישראלי והצוות הנפלא שהרימו את היום הזה וחבריי לראיון מתחילתו. איתי נמצאים, לא פיזית אבל איתי תמיד, שתי אחיותיי, וגם דניאל ורומי שכל הזמן עוברים את המסע הזה איתי”.
“ב-2008 נסענו, אני ומשפחתי, יום אחרי שעליתי עם צ’לסי לגמר ליגת האלופות, למחנה ההשמדה של אושוויץ. פחות מ-24 אחרי הטירוף ביציעים, הגענו לדממה מוחלטת ואמרתי לבניי שכאשר יגיעו לגילי לא יהיה מי שיספר להם את מה שהם עברו. 10 שנים לאחר מכן הגיתי רעיון בשיתוף עם חבריי להנצחת השואה, ולכנס החלטתי לקרוא משואה לצמיחה”, הוסיף.
אברהם גרנט ובנו דניאל (מתוך הפייסבוק של דניאל גרנט)עוד אמר: “הסיבה לכך היא שאנחנו כבר מזמן מתקיימים, עברנו כבר לשלב הבא, לשלב הצמיחה. אין מי שייצג יותר מכל האנשים והמגזרים את הצמיחה והחיים הנורמליים בניגוד לחיים הלא נורמליים שהיו אז את אנשי התרבות והספורט. יבואו גם אומני התרבות, וגם אומנים שנציגים לדור שני ושלישי, אדיר מילר שאת היצירתיות הגאונית שלו רואים כל הזמן, איילת זורר, גל גדות שמביאה כבוד בכל מקום בעולם כנציגת דור שלישי ונועה קירל, ואחרונה חביבה צופית גרנט שעוזרת לי בנושא”.
“אומני התרבות ידברו על הזיכרון והערכים שלהם. אני לא צריך את יום השואה כדי לזכור, אני זוכר את אבי בכל יום, אני זוכר את ילדותי, אבא שלי היה אופטימי, שמח וחיובי, מעולם לא היה בדאון, כאילו קיבל את החיים במתנה, ופתאום יום אחד שמעתי צעקת איימים, איש לא המציא אותה, רצתי לחדר הוריי, אמי נגעה בכתפו ואמרה מאיר, אני זוכר את הרגע הזה כרגע מכונן, רציתי לדעת איך הצעקות האלו יצאו מאדם כל כך שמח, ואז יצאתי למסע לחפש את שורשיי”.
אברהם גרנט (שחר גרוס)“אני התגעגעתי לספורט, אני בספורט כל הזמן, כשהייתי בספורט חוויתי דברים טובים ופחות טובים עד היום, וידעתי להתגבר על קשיים ולהמשיך הלאה כשהדברים לא הלכו כל כך טוב. כשהבנתי איך מתוך הצעקה של אבי ההתנהלות שלו הייתה כל כך אופטימית, שאבתי מזה את הכוח. נסו להיות שפויים בכל מצב, בכל החלטה, ולדעת להתגבר על קשיים. הלקחים שאפשר לקחת מהתנהלותו של אבי – הוא קורבן שאף פעם לא התקרבן. גם כשהכול אבוד עדיין יש תקווה ועדיין אפשר לצמוח. צריך תמיד להסתכל על מה שיש ולא על מה שאין”.
“הדבר החשוב ביותר הוא שאבי לא בחר את החיים שהיו לו אלא אנשים רעים, מכונת רשע. כשהוא יכול היה לבכות הוא בכה, אבל הפחד לא ניהל אותו, את זה אפשר ללמוד ממנו. לא להתקרבן גם כשאתה קורבן. אבי אמר לי שהיטלר לא הצליח, אחרת אני לא הייתי עווד משפחות רבות. כולנו, כל האומנים שכאן, אם היטלר היה מצליח לא היו פה. מוטלת עלינו אנשי הדור השני להמשיך ולספר את סיפורם, צריכים לבנות גם את בני הדור השלישי והרביעי”.
אברהם גרנט (רויטרס)“על הדורות הבאים עוברת החובה, הזכות והאחריות, קודם כל לשמוח וליהנות, להשתמש בכישרון כדי לשמח אחרים, אבל יחד עם זאת – להמשיך לספר את הסיפור כדי שכולם יזכרו. זיכרון כדי שכולם יזכרו. ואני רוצה לפנות לכולם, היום נמצאים ניצולי השואה האחרונים בינינו, הזוועות שעברו היו בלתי נתפסות, משהו שאי אפשר לתאר, נלקחה מהם ילדותם. אני נמצא בארגון מעמקים בראשות ג’וני דניאלס שעושה מאמיצים נדירים כדי לטפל בחסידי אומות עולם. הם סיכנו את חייהם ושילמו את חייהם כי חשבו שזה הדבר הנכון. חובה גם לטפל ולעזור להם”.
“הנאצים היו אכזריים, מנוולים ושפלים שעשו דברים שבני אנוש לא יכולים לעשות, וחסידי אומות העולם סיכנו את חייהם. איינשטיין אמר פעם שהטוב מנצח רק כשהרעים שולטים. לפעמים לא לעשות כלום זה הדבר הנכון, אבל דברים טובים לא קורים כאשר לא עושים כלום”, סיכם גרנט.
צופית גרנט ריגשה במיוחד: “אברהם מרגש אותי, הוא ואבא שלו. אנחנו מתעסקים בזה כבר זמן, כי אבא של אברהם מסמל ניצחון מאוד גדול. אבא של אברהם מסמל את הניצחון של היום והכאב של הלילה. כי במשך היום אי אפשר היה להרגיש עליו את השואה, אבל כשהוא היה מכבה את העיניים, הזעקות היו יוצאות החוצה. אני כ”כ מתגעגעת למשפחה הזאת, זה לא סתם. יש משהו במה שהאיש הזה הצליח לתת לילדים שלו, שזה קוד מנצח. כשחשבנו על השם, ‘כוחו של זיכרון’, הזיכרון הוא לא רק של מה שהיה. דרך זיכרון אפשר לטפל באנשים. אני לומדת טיפול ואני פוגשת אנשים, ואחד הדברים הכי חזקים שיש בעשייה שלי ואני עושה את זה בכל תהליך שאני עוברת, אני בעיקר מזכירה לאנשים את האיכויות שלהם, את המהות שלהם, את הבסיס שלהם, ולמה בסיס שייך? לאיזשהו זיכרון. אברהם מדבר על איש שלא הפסיק לחייך מהרגע שהוא קם בבוקר. מהרגע הראשון הוא לא הפסיק לדבר על אהבת הילדים שלו, על הילדים הנפלאים שלו”.
צופית גרנט (שחר גרוס)“אברהם מעולם לא התעכב. זה עניין של אינטליגנציה וזיכרון. אין רגע אצל אברהם שהוא מתעסק במה שאין. אברהם לא מתלונן, הוא לא מרחם על עצמו, אברהם לא שקוע ולא בוכה על חלב שנשפך. לפעמים אני מתלוננת על מה שעשה רומן אברמוביץ’ בצ’לסי והוא אומר לי ‘על מה את מדברת? הוא נתן לי את הצ’אנס הכי גדול’. אני אחרת. אני כ”כ שמחה שבסופו של דבר, מתוך הילדות שלי, שהייתה מאוד לא פשוטה ומורכבת. לא משנה שנפרדנו, כי לא היה רגע אחד מהשנייה שנפרדנו שבאמת נפרדנו וזה גם קשור לאבא שלו. כי אברהם לא נתן לי רגע אחד להרגיש בדבר הזה שנקרא פרידה, שהוא הולך. זה משהו בשורשים. כשאתה מסתכל על הילדים שלי ואתה מסתכל על הילדים של האחיות, הם שונים אבל גם מאוד דומים, כי זה בא מאותו מקום. פה האחריות שלנו.
“אני מסתכלת על מה שקורה עם קשישים וניצולי שואה בחברה הישראלי וזה קורע אותי לחתיכות. המחויבות שלנו להתחבר לזיכרון מיטיב אצלנו למקום שמתוכו אנחנו נדע שאנחנו בני אדם טובים, כי זו הדרך היחידה לשרוד באמת. בסופו של דבר הערבות ההדדית שלנו, בסוף כולנו רוצים את האהבה והביטחון שאנחנו בן אדם טוב. דבר אחד אי אפשר לקחת ממשפחת גרנט – את הלב זהב”.
פרופסור שאול לדני סיפר את סיפורו: “סבא הלך בראש עם שפם ואמר ואמר מנהל תחנת רכבת הונגרית בגמלאות חוזר למולדת וזה עשה את הטריק ולא בדקו אותנו. אחרי זה או שהיו מעמידים אותנו במקום או מחזירים ליוגוסלביה ואז הגרמנים היו רוצחים אותנו. רוב היהודים הומתו במשאיות גזים לפני שהגרמנים השתמשו במקום אחר בצורת ההמתנה הזאת. בצד ההונגרי התמקמנו והתרחקנו משם לעיר יותר רחוקה למתחם משפחתי של קרובים, אני לא יצאתי, היינו כשלושה חודשים”.
“אבי כמה פעמים יצא, הפילו אותו ועצרו אותו, ובאמצעות קצין משטרה שהיה בן כיתה של אבי הצליחו לשחרר אותו. זה קרה 3 פעמים ואז ברחנו לבלגרד עם ניירות מזויפים. בינואר 42 אני עוד לא הייתי בן 6, אמא התחילה לבכות בצורה נוראית והתברר שהביאו תינוקת בת 6 חודשים אלינו, התברר שגנרל הונגרי נכנס לאותה העיר, איפה שגרו אחיותיה והוריה, עשו חור בקבר והחלו לירות בהם וכך חיסלו כ-2,000 יהודים. הטווח הופסק, סבא וסבתא שלי ניצלו ולאחר מכן המיתו אותם באושוויץ ביחד עם שני ילדים שניצלו קודם גם כן”.
“מעולם בימיי חיי לא הייתה לי טראומה כמו שם, לא שניסו לעשות לי משהו רע, הייתי בן 8, אבל ידעתי שאם יגלו שאני יהודי זה יהיה סופי, לא ידעתי מה לעשות כדי שלא יגלו שאני יהודי, כשאמרו ביום ראשון שהולכים לספר לא ידעתי מה לעשות, אז התחמקתי עם כל מני שקרים, עד ששבועיים או שלושה יותר מאוחר, האנגלים והאמריקאים הפציצו את בודפשט. אמי חשבה שאם נמות כבר עדיף שנמות ביחד, וביקשה מאבי שיוציא אותי מהמנזר, ואז באו לדירתנו קציני SS”.
“העבירו אותנו לגטו בבודפשט ולאחר מכן העבירו אותנו לברגן בלזן, הייתי שם 6 חודשים והכול בזיכרוני, הדבר המכריע היה הרעב, הייתי בן 8 וכל הזמן רעבנו, בחלק עיקרי של היום עמדנו בחוץ במסדרים בקור, בגשם וברוח על מנת שיספרו אותנו, והגרמנים לא ידעו חשבון והסיכום לא התאים להם ושוב ושוב ספרו. אחרי המלחמה חזרנו ליוגוסלביה וב-48 עלינו לארץ. כמובן שלא סיימתי בית ספר יסודי מעולם, למדתי רק 4 שנים, אבל הייתי בסוף קצין והיו לי שאיפות להצליח”.
“כשאבי לקח אותי ללשכת הגיוס אמר לי שנפלה בחלקי זכות גדולה לשרת את עמי במדינת היהודים, וקלטתי את זה מצוין. האופי שלי הוצב בשואה, היו לי שאיפות להתקדם ולהגיע להישגים ולהרגיש כלפי הגויים שאני, ‘יהודי מסריח’, גאה כשהוזמנתי להשתתף במכביה האירופאית בבודפשט פעם ראשונה אחרי השואה שחזרתי לשם, ואמרתי ש’יהודי מסריח’ חזר אחרי 75 שנה כפרופסור ואלוף עולם. הפנמתי את מה שאבי בזמנו אמר על הזכות וחזרתי על אותם הדברים גם כשבתי ונכדתי התגייסו”, סיכם.
השחקן והקומיקאי אדיר מילר אמר: “אני בא מבית שמח, אצלי החיבור מאוד טבעי, אומרים לי שאני קומיקאי ואז מה הקשר ליום השואה, אבל זה חיבור טבעי כי סבתא ואמא שלי גידלו אותנו בבית מאוד שמח. יש ידיעה על מה שקרה, ושמחה של אנחנו פה – שילוב. בתור ילד בפתקים לכותל מילאתי פתקים שסבתא שלי תהיה בחתונה שלי והמשאלה לצערי לא התגשמה. לפני שהיא נפטרה הייתי סטנדאפיסט צעיר, ואמא שלי אמרה לי שהיא אף פעם לא ראתה אותי מופיע”.
“הזמנתי אותה להופעה, אישה בת 80 שישבה עם חבר’ה צעירים ב-1 בלילה, ולמחרת חיכה לי מכתב ממני על המיטה: “זה שהנכד שלי מצחיק את מדינת ישראל, זאת התשובה שלי להיטלר”. כמעט בכל סרט היא אומרת שהיה שווה לה לעבור את מה שעברה במלחמה, סבא שלי נפטר כשהייתי בן 8, לי יצא לגלם ניצול שואה בסרט, כשאמא שלי ראתה את הסרט היא בכתה, כי המון קיבלתי ממנו, אמא שלי הייתה בשוק, סבא שלי רקד בדיוק כמוני באחת הסצנות”.
“השואה הייתה דומיננטית מאוד בבית, ידוע שאני מאלתר, והסיפור המיתולוגי במשפחה זה שעל אילתור היא הצילה את החיים של אמא שלי. הם היו בתור בגטו, אמי הייתה תינוקת ומתחת לגיל חצי שנה לא נשלחים. היא עטפה אותה כתינוקת והתפללה שלא תיחשף. אישה שעמדה לפניה עשתה אותו הדבר והילד שלה כן דיבר, לא רוצה לפרט מה עלה בגורל הילד. סבתא שלי ברחה מהתור הזה, נאצי הונגרי עצר אותה עם רובה, אמר לה ‘יהודיה מסריחה עכשיו תקבלי מה שמגיע לך’. באלתור של רגע היא שלפה לו טבעת נישואים, אמרה לו שיש להם תכשיטים שהכול מגואל בדם, אמרה לו שיום אחד זה ייגמר והוא ינופף בטבעת ויגיד שהציל חיים. לרגע נכנס בו שביב אנושיות והוא לקח את הטבעת ואמר לה לכי”.
“סבתא שלי אמרה לאמא שלי, אל תפחדי מהפצצות, תפחדי מבני האדם. היא תמיד הסתכלה על אנשים, נתנו לסבתא שלי לישון בבית מסוים ואחד האורחים זיהה אותה, היא נשברה בשלב מסוים וחיכתה, חוזרת אישה לבנה ואמרה שיש רוסי בפתח, סבתא שלי יצאה ונישקה לו את המגפיים. למשפחתי יש עשרות סיפורים, סבתי היה בברגן בלזן בזמן הסיפור עם סבתי, הוא היה ספורטאי והמשמעת שלו עזרה לו לשרוד, הוא פרס לחם ל-7 חתיכות ואכל כל יום חתיכה, הוא יצא לדרכים ועלה על עגלות של סוסים”.
“היה הרבה ביזה מהניצולים, סבא שלי החליט לא לקחת שום דבר, באחד הבתים ראה בובת פורצלן ורצה לתת אותה לבת שלו אם נשארה בחיים. סבתא שלי הקפידה לשים תמונה שלו בכל ארוחת ערב ואמרה ‘אבא יחזור’, הקפידה על זה. עוברים כמה חודשים ודפיקה בדלת, אמא שלי פתחה ועמד האבא מהתמונה, היא הייתה בהלם, הוא פתח את התיק והגיש לה את הבובה. מההתרגשות היא לא תפסה והבובה התנפצה לרסיסים, זה מאוד כמו משל, כיום אמא שלי מרצה על השואה”.
איילת זורר שלחה קטע ווידאו מלוס אנג’לס בו סיפרה על התמודדותה של אמא שלה וסבתא שלה בזמן השואה בסלובקיה: “כשהמלחמה פרצה המשפחה שלי ברחבה להרים, חיה כמעט שנה שם, אבל אז הנאצים כבשו את החלק הזה. הם שלחו אותן (סבתא שלה ודודה שלה) לגור עם זוג זקנים. כעבור שנה המצב נהיה כ”כ קשה שהיה ברור שילשינו עליהן. הן עברו למנזר, שם הן גרו שנתיים וחצי. אני זוכרת סיפור על כך שהיה להן אמבטיה פעם בשבוע. אחרי שנתיים וחצי המצב היה כל כך מסוכן והיו הרבה מלשינים אז באיזון לילה סבתא שלי לקחה את אמא שלי ודודה שלי לתוך היער, אל תוך ההרים, הם גרו שם בתוך מקום שמאכילים בו איילים. אחרי שנגמרה המלחמה, הם נשארו בסלובקיה, אמא שלי התחילה ללמוד קצת. בגיל 16 היא עלתה לארץ בספינת מעפילים, הגיעה לקיבוץ. אבל היא עדיין לא ראתה את המשפחה שלה וכך יצא שהיא הייתה פעמיים יתומה. למרות כל זאת, אמא שלי הקימה בית בישראל, עם שלוש בנות משגשגות, שמחות, והיא עדיין חיה ודודה שלי עדיין חיה, אחת בת 87 והשנייה בת 92, זה מראה מה היכולות של האדם להתגבר למרות הכל, ולצמוח. אסור לנו לשכוח את האנשים המבוגרים האלה שעוד מעט ילכו מהעולם, ותמיד כדי וצריך לזכור ולהמשיך ולספר את הסיפור הזה כי ההיסטוריה לצערנו חוזרת על עצמה, ואם נמשיך לספר, אולי היא לא תחזור על עצמה והכתם המכוער הזה בהיסטוריה האנושית לא ישוחזר”.
נועה קירל, שסבא שלה ניצול שואה, דיברה גם כן: “אני חושבת שהבנתי מה קרה שם רק כשהייתי במסע לפולין. סבא שלי פחות אהב לדבר על זה, אבל אני באופן אישי תמיד התעניינתי ותמיד הייתי מסתכלת ביוטיוב ודברים כאלה. לפני שנתיים הציעו לי להשתתף בפרויקט של עמותת ‘שם עולם’ שהלחינה טקסטים שמצאו בגטאות לשירים. דרך הפרויקט הזה הגעתי למסע לפולין, כי לא עשיתי אותו בי’ב. אז נסעתי לשם עם אבא שלי, ואתה רואה בספרים את השם קירל, ואני רואה מעל 150 אנשים מהמשפחה שלי שנספו בשואה, זה בלתי נתפס. שם עשינו אזכרה לאחות של סבא שלי, אני ואבא שלי ביחד, וזה היה רגע נורא נורא מרגש ושם נפל לי האסימון כמה השפעה יש לי בתור נועה קירל בלהעביר את המסר הזה. המטרה של הנאצים הייתה להשכיח את השם קירל נניח, ואני פה כדי להחיות אותו ולהעביר הלאה לדור הזה את מה שקרה שם”.
“כשאתה רואה את כל הדברים שהם נורא קשים לצפייה, אבל הכי מטורף היה לראות כמה פעמים היה רשום השם ‘קירל’. ואז אמרתי שאני חייבת שכל העולם יכיר את השם הזה עכשיו, זה פשוט לא נתפס. אסור שישכחו את השואה, אני לקחתי את זה באופן אישי. אני יודעת שאני אמשיך להעביר את זה באופן אישי, אבל יש המון נערים ונערות צעירים שיש להם השפעה ברשתות החברתיות ויכולים לעשות את זה, אם זה בבתי ספר, אם זה משפיעים, פשוט להשתמש בכל הכלים כדי שלא נשכח אף פעם מה היה. אני אקח את זה איתי לכל החיים וכמה שאפשר אני אדבר על זה, זה מאוד חשוב. אסור לוותר על המסעות לפולין, זה מאוד חשוב שהדור הצעיר יקבל פרופורציות על מה שבאמת היה שם”.
גם הדוגמנית והשחקנית, גל גדות, נכדה לניצול שואה, סיפרה את סיפורה: “השואה זה אירוע מתגלגל והיה לו אבולוציה. בהתחלה סבא שלי לא היה מדבר על זה מילה, ורק כשהייתי בת 14-15 כשסבתא שלי רחל, זכרונה לברכה נפטרה, הוא הבין שלחיים יש זמן מדף ושהוא חייב לספר את הסיפור שלו ובבת אחת הוא התחיל לספר לנו את הכל, על אבא שלו שיצא להילחם ונהרג, פתאום הכל נפתח לו. הוא קיבל את זה ממש כשתחושת שליחות, ממקום של לא לדבר על זה הוא הפך לאיש עדות שטס פעם בשנה עם בתי ספר ועם משלחות של צה”ל, זו פשוט הייתה המשמעות החדשה שלו והוא תמיד היה אומר שאם לא זוכרים את ההיסטוריה, אז ההיסטוריה חוזרת על עצמה”.
עד עכשיו אנחנו ממשיכים לגלות דברים. הוא סיפר לנו שהוא נולד בצ’כיה והיו להם חיים מאוד טובים וכשהגיעה המלחמה אז אבא שלו נשלח להילחם ומעולם לא חזר. אח”כ הייתה את הסלקציה והוא נשלח למחנה העבודה וניצל שבע פעמים ממוות. הוא היה בן 13 כשזה קרה והוא איבד את המשפחה שלו. בגלל שאני עושה הרבה עבודה עם יד ושם, הם היו מקסימים ושלחו לי את כל המסמכים על סבא שלי עם פרטים שלא ידעתי. מסתבר שהשם שלו היה אדולף, והוא לא היה מוכן לשאת את השם הזה יותר מהרגע שהוא הגיע לארץ. אחרי המלחמה הרבה מהילדים נשלחו למעין בתי יתומים מלאכותיים. שלחו לנו תמונה שלו וזיהיתי ישר שזה סבא שלי, זה סיפור משוגע. זה נושא כ”כ חשוב כי בדיוק כמו שהוא אמר, אם לא זוכרים שזה קרה, או שזה חוזר על עצמו או שפשוט שוכחים מזה. אני תמיד דואגת לדבר על זה בכל מני הקשרים”.
“הוא פשוט שנים הדחיק את זה, כי אלה זיכרונות מאוד קשים שכואב נורא לדבר עליהם. אבל מהרגע שסבתא שלי נפטרה הוא הבין שהחיים הם חד פעמיים ושחשוב לדבר על זה, חשוב שידעו את הסיפור שלו, מאיפה הוא בא ומה היה המחיר ומה הם חוו, זו הפכה להיות השליחות הכי גדולה שלו, עד יום מותו. אני זוכרת שבשנים האחרונות שבאתי לבקר אותו בבית האבות תמיד רציתי לצלם אותו והבאתי חצובה, ותמיד השארתי אותה באוטו.למזלי בן דוד שלי צילם אותו. סבא שלי היה איש של חבר’ה, הוא היה שקט, הוא היה נורא שמן, היה אוהב לאכול, לא היה איזה משהו שאני יכולה לשים עליו את האצבע ולהגיד שזה תסמין של ניצול שואה, אבל אני חושבת שהפער שבין השתיקה כל השנים לבין ההתפרצות הזאת של לספר את הסיפור לכל מי שרוצה לשמוע, זה הדבר הכי חזק אצלו. מזל שבן דוד שלי תיעד את זה. אני חושבת שנורא חשוב היום להיות שם בשביל כל אלה שנותרו בחיים, לנסות למצוא דרכים לעזור בכל דרך שאפשר”.
“פיזית לא נתקלתי באנטישמיות, אבל ברשת מספיק שאני מעלה פוסט ‘חנוכה שמח’ זה הסוף שלי. אני נתקלת בהרבה אנטישמיות ברשת, ובגלל זה נורא חשוב לי להראות כמה הרוב הוא נורמלי והרוב הוא טוב ורוצה לחיות ביחד. אני תמיד בוחרת להסתכל על האנשים עם האהבה והקבלה והסבלנות ופחות עם האנשים שיורים חיצים ואח”כ ברחובות מבקשים סלפי”.