ב-2006 נבחרתי בדראפט ה-NBA. “סיאטל סופרסוניקס בוחרת את יותם הלפרין מישראל”. את המשפט הזה כל עם ישראל שמע – חוץ ממני. כולם יודעים איך זה נגמר, לא בליגה הטובה בעולם. אין לי חרטות, אבל בואו לא נקדים את המאוחר. זה הסיפור האישי שלי.
אז איך הכל התחיל? הכל קרה לי מאוד מהר. כל עניין הדראפט עלה לאוויר באמצע השנה שלי בלובליאנה, להבדיל משחקנים אחרים שמדברים עליהם בגיל 17, 18 ו-19, אצלי זה קרה ממש בשנה של הדראפט, לא היה לי זמן לעבוד על שום דבר גם אם אני רוצה, גם אם מאוד מאוד רציתי, גם בגלל פגרות הנבחרות, כי זה אחד הדברים שבדיעבד הבנתי שטיפה פגע בי. באמצע 2005/06 התקשר אליי הסוכן האמריקאי ג'ייסון לווין ואמר לי שיש עניין, מארצות הברית יבואו סקאוטים לראות אותי.
יותם הלפרין (שי לוי)זה התחיל בזה שהסוכן שלי הסביר לי מה אני הולך לעבור ובעצם עברתי אם אני לא טועה שמונה או עשרה אימונים בכל מיני קבוצות ומדינות שונות בארצות הברית בזמן מאוד קצר, לדעתי שבועיים וחצי-שלושה, ואז אתה בעצם מקבל פידבקים מהקבוצות. הסוכן בקשר עם הקבוצות והוא קיבל את הפידבקים, מתוך עשר הקבוצות אני מניח שמשתיים או משלוש קיבלנו פידבק טוב ושיש סיכוי שהן הולכות לבחור בי. הוא אמר לי שזה מאוד מאוד נזיל, אני לא בחירה גבוהה ורוב הסיכויים משחקים לטובת הכיוון של הסיבוב השני כך שיכול להיות שאני אבחר, אבל יכול להיות שאני לא אבחר. ישבתי בבית שלו במיאמי ובעצם ראינו את הדראפט ביחד עם עוד בחירת דראפט שהייתה אמורה להיות שהוא ייצג באותו זמן.
אף פעם לא הייתי אתלט גדול ואף פעם לא הייתי הכי מהיר וגם לא הכי זריז, הייתי אתלט עד גבול מסוים והמשחק שלי מאז ומעולם יותר התבסס על פיק אנד רולים והקליעה שלי. התחריתי ברמה גופנית מול אתלטים ברמה מאוד מאוד גבוהה ואני זוכר שכל אימון בעצם התחלק לשניים, הוא התחלק לתרגילי קליעה ותרגילי אחד על אחד ושניים על שניים, אז בוא נגיד כשהגיעו התרגילים של אחד על אחד במגרש שלם ניסיתי לצאת הכי טוב שאפשר מהסיפור הזה, לא היה לי פשוט לשמור על כל מיני סוגים של וויל ביינומים כאלה, לא היה לי פשוט ובקליעה ואחרי זה כשהיה שניים על שניים היה לי הרבה יותר נוח, אבל אין ספק שאחד הדברים שלי היה קשה איתם זה ברמה הגופנית.
יותם הלפרין עולה לסל (משה חרמון)ארוחת צהריים עם לארי בירד, אימונים עם שאקיל אוניל
הייתה הרבה התרגשות בהכנה לדראפט, סוג של של ציפייה ללא נודע בעצם. אחד כמו דני אבדיה שהולך להיבחר בטופ 6-7 אני מקווה, יודע למה הוא מצפה, אני לא ידעתי למה אני הולך. אני חשבתי שאני או לא אבחר או באמצע סיבוב שני. אני מאוד מאוד התרגשתי מהעובדה שהייתי בן 21 ועשיתי את זה. שלושה וחצי חודשים של רואד טריפ כזה בארצות הברית, מלונות לבד וטיסות לבד ושדות תעופה לבד וכל ההתמודדות המנטלית עם האימונים וכל החוויות שעברתי בדרך, האנשים שפגשתי, לשבת עם לארי בירד לארוחת צהריים או עם שאקיל אוניל וריי אלן בחדר ההלבשה. אלו דברים שעד היום אני זוכר. הציפייה עצמה מכל הדבר הזה הייתה מאוד מינורית. הבנתי וידעתי שרוב הסיכויים שאני לא הולך להיות שחקן NBA אחרי הדראפט הזה, אבל כן ציפיתי לעבור את כל המסע הזה גם בשביל הבגרות שלי וגם בשביל הרצון באמת לראות איך זה להתמודד מול השחקנים הכי טובים בעולם בגיל שלי.
כשאתה מגיע לאימוני הקדם דראפט הם עושים עליך שיעורי בית מ-א' ועד ת', הם יודעים מי הבנאדם שהם הולכים לפגוש אבל ברוב המקרים האימון הוא מאוד מאוד שונה, אתה יכול להגיע לאימון של אחד על אחד, תחרות קליעות ברמה של חצי שעה ואז ללכת לארוחת צהריים כדי להכיר אותך וזה יכול להיות עבודה של שעתיים על המגרש ואחרי זה אתה נכנס לראיון עם המאמן של דקה, או לשבת ברמה הגופנית ואז מול מצלמה, כאילו כל קבוצה וכל מועדון מגיע עם הדבר שחשוב לו ובאמת היה לי הכל מהכל, מארוחות צהריים ועד לשאלות מאוד מאוד טריוויאליות של מה חשוב לך בקבוצה, מה אתה נותן לקבוצה כל מיני דברים כאלה שחשוב להם, מעבר לזה שהם עשו שיעורי בית כדי להכיר את הבנאדם גם אבל אין כמעט אימונים שדומים האחד לשני יש הרבה סוגים שכל מועדון מגיע עם סוג האימון שחשוב לו.
שאקיל אוניל. רגעים מיוחדים (רויטרס)בסוף האימון באינדיאנה למשל הגיע המאמן של הפייסרס, עוזרי מאמנים ולארי בירד. אתה יושב לארוחת צהריים בחדר קטן, זה עוד לא העולם של הקורונה, אני מדבר על 10 חבר’ה ואתה אוכל ומקשקש והכל באנגלית ונחמד ושואלים אותך שאלות וצחוקים, ואז אתה יוצא מארוחת הצהריים ואתה אומר רגע אני ישבתי עכשיו לארוחת צהריים עם לארי בירד וכל פעם לקח לי כמה שניות לעכל את הסיטואציה, לעכל את הסיטואציה שאתה נכנס לאימון וריי אלן בא ושואל אותך מה שלומך ילד, איך אתה מרגיש, שיהיה לך בהצלחה. זה לוקח לך כמה שניות לעכל כי זה בעצם סופרסטארים שאתה גדלת עליהם, אני לא גדלתי על לארי בירד אני עוד צעיר, אבל ריי אלן, שאקיל אוניל, כשאתה רואה אותם ככה על בסיס יומיומי באימונים זאת חוויה שהיא מאוד מאוד מעצימה את הנפש. גם עכשיו כשאני מספר את זה אני מבין את זה הרבה יותר מאשר מה שהבנתי כשישבתי שם באותן שניות עם לארי בירד לצורך העניין או פאט ריילי ממיאמי.
אני זוכר שהתאמנתי עם כמה שחקנים שנבחרו גבוה, אף אחד מהם לא התפתח להיות סופרסטאר, כמה וכמה מהם התאמנו. אני לא זוכר שמות, היו שחקנים שנבחרו בטופ 10-15. היו הרבה שמות בדראפט הזה, היה את ראג'ון רונדו וקייל לאורי. זה היה דראפט איכותי. אתה נכנס לאימון ולאולם והתנאים הם אולטימטיביים והכי טובים שאתה יכול לקבל. יש לך שני פיזיותרפיסטים עליך ואיזה שתייה ואיזה אוכל שאתה רוצה ואיזה כדורים והכל באמת ברמה הכי גבוהה, ונותנים לך את בגדי האימון ושואלים אותך אם אתה רוצה מזכרות ובאמת מדהים מדהים מדהים, אבל כל פעם שאתה נכנס לאיזה אולם אתה אומר רגע את מי אני אראה היום שיילך איתי לכל החיים, ורק כשאתה מסיים את זה אתה מבין שפגשת המון אנשים גדולים. עכשיו כשאני מדבר על זה זה מחזיר אותי אחורה וכמו שאמרתי בהתחלה לא שיחקתי ב-NBA אבל החוויות שאתה חווה בדרך שוות לך המון.
יותם הלפרין (איתי כהן)מרוב המחנות שעשיתי אני כבר אולי מתבלבל אבל אני זוכר שאחד הזיכרונות הכי גדולים שלי היה היורוקאמפ. במחנה הספציפי הזה נבחרתי לאולסטאר של המחנה, ועשו לכולנו הפתעה והביאו את קובי בראיינט ואת קארים עבדול ג'אבר למחנה שכל אחד מהם ייאמן קבוצה ולי היה את הכבוד הגדול שקובי בראיינט היה המאמן שלי באותה תקופה, זו גם אחת החוויות שעברתי. זאת הייתה חוויה מטורפת. קובי הגיע למחנה ואני חושב אפילו שהייתה איזה תמונה כי נורא התרגשתי, נורא אהבתי את קובי בזמנו, עשו מסיבת עיתונאים ואולסטאר שהיה משחק. אני לא הכרתי את עבדול ג'באר אבל הכרתי את קובי וקובי היה המאמן. היה באמת מחנה מדהים, וזו אחת החוויות הכי עצומות שהיו לי.
לא שמעתי את ההכרזה על השם שלי
האמת שלא ידעתי למה לצפות בערב הדראפט. בסך הכל דראפט זה דבר מאוד נזיל בטח בבחירות הגבוהות, כמובן לא ציפיתי להיבחר ב-20 או 25 הראשונים, היה לי איזשהו קמצוץ של תקווה, גם לפי הסוכן שלי, שאולי יהיה לי איזה הזדמנות ככה עם הרבה סיטואציה וקצת מזל להיבחר בסוף הסיבוב הראשון אבל רוב הסיכויים שזה הולך לסיבוב השני, בערב הדראפט עצמו היה מאוד מאוד מרגש, סך הכל אמנם לא נבחרתי בסיבוב הראשון אבל זאת חוויה הייתה חוויה שקשה לי מאוד לשכוח אותה. אני זוכר ממש כל שעה ושעה באותו היום.
כשקראו בשם שלי אני כבר לא הייתי אצל הסוכן שלי בבית, בסוף הסיבוב הראשון אני אמרתי לו ‘ג'ייסון תקשיב, לא נבחרתי סיבוב ראשון, סיבוב שני אם אני אבחר זה יהיה מדהים ונחמד וכיף ובאמת חלום שהתגשם אבל זה פחות רלוונטי, אני אצא לסיבוב’. באותו הזמן היה לי חבר טוב שגר במיאמי ויצאנו לסיבוב וככה אחרי 20 דקות בעצם אני מקבל הודעה מהמאמן שלי של הנוער בזמנו ויקטור סקורניק, הוא שלח לי הודעה 'סיאטל זו עיר מהממת'. אני זוכר את ההודעה עד היום וככה הבנתי. לקח גם שנייה לעכל את זה, להבין על מה הוא מדבר ואז הבנתי שנבחרתי כי הסוכן התקשר אלי וזהו משם הדרך הייתה לסיאטל.
יותם הלפרין (רדאד ג'בארה)לקח לי באמת כמה שניות להבין על מה הוא מדבר, אמרתי לעצמי בכל זאת זה ערב של דראפט, אם מישהו שולח לך משהו לגבי איזו עיר בארצות הברית כנראה שהיא בחרה בך, אבל המוח לקח לו ככה איזה 2-3 שניות לעכל. זה סוג של איזשהו פרס שאתה מקבל בשביל עבודה קשה כי בסופו של יום גם דני וגם בתקווה גדולה ים שיבחרו איפה שיבחרו זה סוג של של פרס מאוד מאוד גדול על מה שנעשה קודם, ואני עברתי עונה מאוד מאוד קשה בלובליאנה עם שלוש ליגות ומשם אחרי העונה נסעתי למחנה של ריבוק בבנטון של שבוע ומשם לא חזרתי לארץ בכלל ונסעתי לארצות הברית.
ידעתי שאחרי המסע בארצות הברית יש לי נבחרת, ושפתאום מודיעים לך שנבחרת בדראפט ואתה יודע שלפניך עשו את זה רק דורון שפר וליאור אליהו, אתה מרגיש איזשהו פרס על העבודה הקשה שהשקעת, לא הייתה לי ציפייה גדולה שזה הולך למקום של NBA כי הבנתי שבחירה 52 צריך באמת סיטואציה מאוד מאוד מיוחדת בשביל שנה הבאה לשחק בסיאטל סופרסוניקס, אבל כן הרגשתי ככה גאווה עצמית בכל הסיפור הזה, שהנה עבדתי מאוד מאוד קשה, עברתי עונה מטורפת, קיצים מטורפים עם הנבחרות, לא נחתי אף פעם בשום קיץ, אתה לא יודע אפילו מה זה טיול לחו"ל והנה קיבלתי את הפרס הזה, קיבלתי עוד איזשהו סימן בדרך, סימן בקריירה וזה לא משנה כרגע גם לאן זה יוביל, אם זה יוביל ל-NBA זה מדהים ואם לא זה זה גם ככה איזושהי נקודת ציון בדרך שתוכל להתגאות בה ולספר לילדים שלך.
משחק אחד בחוץ, ופתאום אתה בחמישייה
ברגע שנבחרתי, השלב הבא זה גם לנסות ולהצליח, עשיתי את המסע הזה מעבר לחוויה העצומה, יש בזה קושי נפשי ופיזי מאוד מאוד, ומי שמכיר אימוני NBA, אחרי שנבחרתי בדראפט שהיתי בסיאטל לפני ליגת הקיץ וזה חודש סופר קשה, השלב הבא זה ‘הנה עברתי את המשוכה הראשונה, נבחרתי בדראפט, עכשיו אני רוצה לעשות את כל מה שאני יכול כדי להגיע גם ל-NBA’. אז בעצם אתה נבחר בדראפט, הקבוצה יוצרת איתך קשר כמובן ומודיעים לך שבעוד שלושה שבועות מהיום כולם מתכנסים בסיאטל, כל הבחירות דראפט, כל האנשים שהולכים לשחק בליגת הקיץ עם הקבוצה, למחנה אימונים של חודש לדעתי זה היה מאוד אינטנסיבי. שעה וחצי בבוקר שעתיים בערב, משהו באמת מאוד אינטנסיבי. משם אתה נוסע בעצם לליגת הקיץ, זה היה או ביוטה או בווגאס בזמנו, שלי הייתה ביוטה. אתה לא יודע למה לצפות אני הייתי בחירה 53, אתה יכול משחק שלם לא לשחק ומשחק הבא לעלות בחמישייה וזה בהחלט מה שקרה גם.
יותם הלפרין (חגי ניזרי)משחק אחד לא שיחקתי כמעט, משחק שני הייתי טוב מאוד, משחק שלישי עוד פעם לא מספיק טוב, או כל מיני דברים כאלה. ובעצם אחרי שנגמרת ליגת הקיץ הסוכן שלך צריך ליצור קשר עם הקבוצה ולהחליט מה התנאים שהקבוצה מציעה, עכשיו יש קבוצות שמציעות לך לחזור לאירופה, יש קבוצות שמציעות משהו ספציפי ולי באופן אישי הציעו לבוא למחנה קדם עונה שזה אומר בעצם שאני מגיע ומקבל כסף על 10 ימים שזה לא היה רלוונטי, ואני מגיע עם הקבוצה למחנה שלהם לפני הטרום עונה, שאם אני אהיה טוב במחנה הזה אני אגיע לקבוצה.
טיפ ליותם הצעיר
חזרתי לארץ, ישבתי אחרי 24 שעות עם צביקה שרף ודיברנו מתי אני מגיע לנבחרת אם זה בעוד שלושה או ארבעה ימים ובמקביל עם הסוכן שלי שאמר לי שזה מה שהם מציעים לי. כמה ימים אחרי זה ישבתי עם נבן ספאחיה שהיה אז המאמן של מכבי תל אביב ומאוד רצה שאני אבוא לשחק במכבי ושאני אהיה חלק מהקבוצה וניסה ככה להסביר לי שאם החלום שלי זה באמת להגיע ל-NBA צריך לעבור גם דרך הוכחות ודרך אירופה, החלטתי לוותר על המחנה עם סיאטל ולחתום במכבי וזהו ושם בעצם נגמר לי עם ארצות הברית.
נבאן ספאחיה (רויטרס)אין לי חרטות. אני חושב שלא הייתי מוכן. אני אדם שאוהב יציבות, אני לא אדם שאוהב להסתובב עם חוזים זמניים ולאורך כל הקריירה שלי השתדלתי להישאר באותו המקום כמה שיותר זמן. אני חושב שבאותו הזמן ללכת ולהיות שחקן מוביל במכבי זו הייתה הבחירה הנכונה מבחינתי, לא הרגשתי שאני עדיין מוכן להיות שחקן 14 או ללכת לליגת הפיתוח באותה התקופה או לא יודע מה, רציתי יציבות ונבאן נתן לי את ההרגשה ואת הביטחון שתהיה לי יציבות במכבי, ולא לא מתחרט על העובדה שלא הלכתי למחנה, הספיק לי. הרגשתי שאם הייתי מספיק טוב היו מציעים לי חוזה וזהו, אבל זה לא היה המצב.
אם הייתי צריך לתת עצה ליותם הצעיר לפני שהוא יצא למסע הזה, הייתי אומר לו קודם כל תיהנה מהדרך, אני חושב שכמו שאמרתי, כל המסע הזה היה במטרה כן בסופו להגשים חלום של NBA אבל אני חושב שיש לי סיפורים שיישארו איתי עד סוף החיים שלי, אז חשוב שמכל הדבר הזה גם אם זה לא קורה, גם אם החלום לא מתגשם וגם אם יש פנצ'רים בדרך וגם אם יש אכזבה, בסוף הכל בעצם איזשהו הכל זה סוג של ויטמינים לנפש שעשית דרך יפה ודרך יציבה וקיבלת איזשהו פרס מאוד גדול בעובדה שהייתה לך בהזדמנות לעשות את זה. ההזדמנות לעשות את זה היא לא מגיעה לכולם בסוף, יש כאלה שברי מזל להגיע לזה ויש כאלה שלא מצליחים להגיע לזה והייתי בר מזל לעבור את הדרך הזאת והכי חשוב באמת שבסוף אני לוקח את החוויה הזו של לעבור את המסע שנקרא ארצות הברית עם האכזבה בסוף כדבר אחד המדהימים והחוויות הכי גדולות לפחות שאני עברתי בתור ילד בן 21 והיום בתור ילד בן 36.5.
סייע בהכנת הידיעה: משה ברדה
יאניס: "יכולנו לנצח לפני ההארכה"