הפועל זה הכי חסר לי בעולם. אני מרגיש רע, אבל אני מתמודד עם זה. הולך לעבודה, מעביר את הזמן בוולפסון. מסדר את המדפים, שהכל יהיה לפי הסדר, עושה סידורים. עושה כמה שעות והולך הביתה כדי לא לשבת בבית כל היום. זאת מכה קשה מאוד בשבילי, אני מנסה להתמודד עם המצב הזה.
אין כביסות עכשיו, אין מי שילכלך את הבגדים, אז מה שאני עושה במתחם זה לנקות את המדפים, את מכונת הכביסה, אני מעביר שם את השעות. מבחינתי אני כרגע עובד. כל יום אני מסדר מדף, מדף פה, מדף שם, מעביר את היום. כל יום קצת. זה לא שאני עובד עם סטופר. זו השגרה שלי.
אני לא טיפוס שאוסף מזכרות, אז אין לי מה לסדר במתחם, אם הייתי אוסף הייתי צריך מחסן של ארונות. יש לי את הגביעים שלי, של אחי אברהם 'יאשין' ז"ל. היו טורנירים במועדון לזכר אחי, אלה הדברים היחידים שיש לי. פעם היו משחקים מול מכבי ת"א, יש קבוצה על שמו בנערים. כשהקימו את הקבוצה הייתי תורם והיום פחות, אין לי כבר את הכוחות האלה.
אוהדי הפועל תל אביב מניפים את אלי בואנו (נעם מורנו)אני בקבוצת סיכון נכון, אבל אני לא פוחד מהקורונה. אף פעם לא פחדתי מכלום. לאחרונה הלך לי חבר יקר מאוד, שבתאי יחבס ז"ל, חבר מילדות, מגיל 8, זה כואב לי יותר מהכל. מה שקורה בחיים, קורה. אני מרגיש טוב, ברוך השם. גם החברים שבגילי לא מפחדים, אנחנו צריכים לשמור על עצמנו וזהו.
אני מדבר עם השחקנים הוותיקים של הפועל, גבי לסרי, מוריס ז'אנו, שואל לשלומם כל הזמן. אין לי את הטלפונים של השחקנים של היום, רק בודדים, אני לא אוהב להתקשר ולשאול, אני מכבד כל אחד ושומר מרחק מכל אחד. שביט אלימלך מדבר איתי מדי פעם, סלים טועמה, שי אבוטבול. הייתי בקשר שנים עם וואליד באדיר, אבל עכשיו הוא בחו"ל, כשהוא מגיע לארץ הוא מרים טלפון.
מעבר לזה הילדים לא באים, קשה שלי עם זה מאוד, חסרים לי הילדים והנכדים. הילדים גרים קרוב אליי, עושים לי קניות, מה שצריך. הלכתי לעבודה ברגל, מבת ים עד לוולפסון, משהו כמו 40 דקות, רק כדי להעביר את הזמן. בדרך כלל אני כל יום בקניון בת ים אחרי העבודה. יושב עם החברים בבית קפה, מתכנסים, מדברים על כדורגל, שחקני עבר. אנחנו אנשים מבוגרים, חברים שהיו בהפועל בת ים ובהפועל ת"א, מאיר נחמיאס, גילי לנדאו, עמי סולומוביץ' למשל. אנחנו חברים טובים. מעבירים את היום, עכשיו זה חסר לי.
שחקני הפועל תל אביב באימון (נעם מורנו)אבל הכי חסר לי זה הכדורגל. אני לא מפספס שום כתבה על ספורט, רואה וקורא כל היום, נכנס לכל האתרים ובודק. אני חי על כדורגל. לאימונים אני כמעט ולא יוצא, אני עסוק בפנים, חסר לי הרעש והשחקנים בתוך המתחם. משעמם לי בלעדיהם. עכשיו אני מרגיש כמו חודשיים פגרה. מה עושים? אותו דבר. גם בפגרה אני מגיע למתחם.
קשה בלי המשחקים. יום שבת, אין לך מה לעשות, הנכדים לא מגיעים, קשה שאפילו אין כדורגל. לשבת בבית כל השבת זה לא קל. הנכד שלי גם נדבק בנגיף, אבל הוא קטן, בן 4 והוא יהיה בסדר. הסבתא שלו מהצד של האמא היא אחות בבית חולים, הם גרים בנהריה. אז אני לא דואג, הכל יהיה בסדר.
אני רק מקווה שכל זה ייגמר כמה שיותר מהר ושכל עם ישראל יהיו בריאים ויסיימו את התקופה הזאת בריאים ושאצלנו כולם יחזרו כרגיל. הספורט זה בונוס, קודם כל הבריאות וזה מה שאני מאחל לכולם, לפני הכל.
הביא לפרסום: מאור רחמני