הוא כבר היה אמור להיות בלבנון, לפחות כך הם חשבו. בבית משפחת עציוני ראו את מבזק החדשות. וגם את התמונות שהופיעו מאוחר יותר על המסך. בשלב מסוים הם אפילו כיבו את האורות, והלכו לישון. ואז נשמעו רעשים בגינה. ואחר כך דפיקות בדלת. זה היה באמצע הלילה, ברגע בו כמה שליחים במדים הופיעו בפתח ביתם. אף אחד לא נשאר בחיים, 73 חיילים נהרגו. אחד מהם היה נועם שלהם.
אסון המסוקים הוא אחת מהטרגדיות הגדולות בתולדות צה”ל. תאונה אווירית קשה, שהתרחשה ב-4 בפברואר 1997 בשעת ערב, בין שני מסוקי יסעור גדולים. חלפו למעלה מ-21 שנה מאז אותו היום. בזמנו הצבא היה שקוע עמוק בלבנון, ברצועת הביטחון, בדלעת, בבופור, בשרייפה ובמוצבים נוספים במדינה הצפונית. להעביר חיילים ממקום למקום זה היה סיפור לא פשוט ולכן לא פעם הלוחמים נשלחו לשטח באמצעות כלים של חיל האוויר. באותו היום שרר ערפל שהפריע ללוחמים לטוס לילה קודם ובשעות שלפני ההמראה ממחניים הוא התפזר, אבל האישור לכניסה ללבנון עדיין לא ניתן. המסוקים חגו בשמיים והמתינו לו. דקה אחת לפני השעה שבע בערב הם נעלמו מהמכ”ם, אחרי שהתנגשו זה בזה והתרסקו בתוך שטח ישראל.
אסון המסוקים (רויטרס)נועם עציוני ז”ל היה על המסוק שהתרסק ליד הנחל שסמוך לדפנה ושאר ישוב. הוא נולד במגדים ב-1976, גדל על מכבי חיפה ואפילו שיחק במדיה עד גיל נערים, אבל לבסוף החליט ללמוד ולהתגייס לשירות משמעותי בצבא על חשבון הקריירה בכדורגל. הפוטנציאל שלו היה אדיר, כך מספרים, וייתכן שגם הקבוצה וגם הכדורגל הישראלי פספסו את הכישרון. אלא שלפני שהוא היה כדורגלן, נועם היה לוחם מלידה.
נועם עציוני ז"ל בזמן שירותו הצבאי (אלבום פרטי)גם על המגרש הוא לא היה אחד שמוותר, אלא אם היו לו מטרות חשובות יותר. עד גיל 16 הוא התחרה עם ניר דוידוביץ’ על אפודת השוער הראשון בקבוצות שבהן הם שיחקו במחלקת הנוער. לא פעם הוא הצהיר לבני משפחתו שהכדורגל עבורו הוא סוג של שאיפה. הוא התאמן תחת מאמן השוערים חיים לוין, השקיע בעבודה קשה ולא פספס שום אימון. לא תמיד היה לו קל, אבל הוא המשיך לעבוד ולהזיע, ואהב את המשחק.
"הוא היה בחור נהדר", אמר דוידוביץ'. "יש לנו הרבה תמונות ביחד. הוא היה מאוד רציני באימונים ונתן את כל מה שהוא היה יכול. עברו המון שנים מאז, אבל כל פעם כשאנחנו מגיעים ליום הזיכרון אני ישר נזכר בו. היה לי מאוד עצוב באותו היום שבו שמעתי על מה שקרה. בכלל, עצוב לי על כל חלל שנפל, אבל במיוחד כשאתה מכיר את המשפחה ואת מי שנהרג אז לא קל להתמודד עם הדברים האלה".
חיים לוין וניר דוידוביץ' (נעם מורנו)“הוא היה יכול להיות שוער מצוין”, אמר השבוע חיים לוין, שזוכר את הילד שגידל גם כיום. “היה לו גוף טוב וחזק. הוא היה במאבק עם דוידוביץ’ והיה אמור להיות לכל הפחות המחליף שלו בבוגרים של מכבי חיפה, זה מה שייעדתי לו. כולם חשבו שאם הוא יגיע לבוגרים עם ניר, אז הם ייאבקו ביניהם ומי שיהיה יותר טוב הוא זה שישחק. נועם היה ילד נחמד מאוד, חכם וטוב, אבל בעיקר הוא היה אמיץ”.
וככזה, נועם גם לקח החלטות אמיצות. הוא כאמור מאוד אהב את המשחק, עד שהגיעו מחשבות אחרות שהפכו את הכדורגל להיות בעל חשיבות נמוכה יותר בסדר העדיפויות שלו. דוידוביץ’ המשיך לקריירה מפוארת, בעוד שעציוני עזב את הקבוצה והחליט להתמסר ללימודים. “אחת מהסיבות שנועם עזב את מכבי חיפה זה בגלל שרצה ללכת לעשות לבגרויות וללמוד הנדסת תעשייה וניהול. הוא רצה להשקיע יותר בלימודים”, סיפר אחיו שגב.
נועם עציוני ז"ל בקבוצת הילדים של מכבי חיפה (אלבום פרטי)ואז הגיע הזמן להתגייס ונועם שוב לקח החלטה אמיצה. ללכת בעקבות השירות שעשה אחיו ולהתגייס לקרבי, לעורב נח”ל, על אף שלמד עוד שנתיים נוספות אחרי התיכון. “לתומי חשבתי שיילך לעסוק במקצוע שלו בצבא. רציתי שיילך להיות הנדסאי, אבל הוא רצה ללכת לקרבי”, ציין שגב. “הקשר שלי ושלו היה מאוד חזק. נולדנו בהפרש של ארבע שנים והיה בנינו קשר אמיתי של אחים קרובים. ליווינו אחד אחד השני באופן צמוד בכל מקום ובכל החלטה. הוא הסתכל על מה שעשיתי בצבא וגם רצה להיות חייל קרבי, בדיוק כמו שהוא הלך אחרינו למשחקים של מכבי חיפה”.
תוך כדי השירות נועם עשה קורס חובשים, אבל מעבר לכך הוא לא ממש סיפר למשפחתו מה הוא עושה בשירות ואיפה הוא מוצב. יום לפני האסון, הוא התקשר הביתה ואמר למשפחתו “קפוא פה”, כך שהם הסיקו שהוא כבר בלבנון ולא שאלו היכן הוא נמצא. למעשה, נועם המריא רק יממה אחר כך והמסוק שעליו שהה היה אמור להגיע ככל הנראה למוצב בופור. לפי הדו”ח של הצבא, שני המסוקים שהיו צריכים לעבור ללבנון לא טסו במרווח הנכון ביניהם. הם המתינו להיכנס ללבנון כשהם עמוסים באמצעי לחימה. ייתכן שבגלל תנאי ראות הטייסים לא זיהו נכון את המרחק בין המסוקים וככל הנראה רוטור של מסוק אחד התנגש בגופו של המסוק השני. זה מה שהוביל להתרסקות.
“באותו הערב הייתי מול הטלוויזיה וראיתי את הדיווחים על האסון”, שחזר שגב עציוני. “לא חשבנו שזה נוגע לנועם כי יום לפני הוא סיפר שנורא קר לו. חשבנו שהוא כבר בתוך לבנון, אז אני ממש הסתכלתי על כל זה מהצד. לא חשבתי שהחיים שלנו הולכים להשתנות ב-180 מעלות. הלכנו לישון ובאמצע הלילה חברה שלי העירה אותי ואמרה שהיא שומעת רעשים. הלכתי לחלון שמשקיף לדלת הכניסה וראיתי כמה חבר’ה על מדים. ישר הבנתי, לא היה צריך להסביר יותר מידי. הם ביקשו שאודיע לשאר בני הבית. אני זוכר איך הערתי את ההורים שלי. באותו הרגע הבנתי שכלום כבר לא יהיה כמו שהיה”.
נועם עציוני ז"ל בטורניר בצעירותו (אלבום פרטי)מאמן השוערים של נועם שמע על כך רק למחרת. “שמעתי על זה כשהייתי על שפת הים”, אמר לוין. “הייתי בחיפה, בחוף, ואז אמרו את השם שלו ברדיו. ידעתי שהוא באזור הזה, ידעתי שהוא הולך לשם, אבל זה היה רגע עצוב מאוד. זה ילד שהיו לו חברים מכל סוג ולכל מקום שהוא הגיע אליו הוא התחבר בקלות. עבדנו ביחד, הוא היה בחור מדהים וכל כך טוב - ופתאום הילד נעלם בשנייה".
“כולם מדברים על הרגע הזה שבו מודיעים להם”, המשיך לתאר האח שגב. “זה רגע טראומתי. רגע שקשה להכיל. הייתי אז בן 25 ועדיין לא התגברתי על זה. ההודעה זה משהו שהופך אותך לגמרי. הכל כל כך משני פתאום, ואתה נשאר בלי שום מוטיבציה לחיים. נועם היה מאוד משמעותי בחיי, זה כאילו קטעו לי איבר בגוף. הם הלכו סתם וזה לא יעזוב אותי עד יומי האחרון. אני לומד לחיות עם הכאב אבל הזמן לא מרפא כלום. אני רואה את זה גם אצל ההורים שלי. נועם היה הכל בשבילנו. כל שנה אני מבקר במקום שהוא נפל בו בשאר ישוב, הילדים מכירים ויודעים את הסיפור, אבל העצב עדיין נשאר. אני תמיד חושב מה היה קורה אילו הוא היה לוקח החלטות אחרות ואיפה הוא היה היום, גם אם זה אומר שהוא היה נניח נשאר בכדורגל, אבל בסוף אני מבין שזה הגורל. נועם נשאר איתנו עד עצם היום הזה, עם החיוך היפה שלו והאהבה האינסופית שלו”.
אסון המסוקים. "רגע טראומתי" (רויטרס)