היא ישבה שם כמו ילדה קטנה, ממש אחת מהם, בעיניים בורקות ובמבט בוחן. היציע היה שומם. זו הייתה אליפות לבתי ספר, וזו הייתה תחרות של ארבע כפול שמונים שם למטה. השליחים העבירו את המקל בצורה מרשימה ומהירה מאחד לשני, עד שהגיעו לרץ האחרון. הוא נראה כמו החולשה שלהם, וברגע אחד היא כמעט קפצה מהמקום כדי לרוץ במקומו. נו, קדימה, תן עוד קצת.
הוא היה מותש הילד, והיא בגילה עדיין נראית בשיא הכושר, עד כדי כך שהיא ממש רצתה לרדת למסלול ולדחוף אותו לעבר קו הסיום. אין דבר כזה אין לי כוח, היא אומרת. הפוש האחרון, כשהגוף סחוט, הוא הדבר הכי חשוב בריצה. וכשהוא חצה ראשון, משהו בה נרגע והשתחרר. אסתר רוט שחמורוב, כלת פרס ישראל והספורטאית הראשונה שהעפילה לגמר אולימפי בתולדות הספורט בישראל, זורחת מחדש בכל פעם שהיא נכנסת בשערי אצטדיון האתלטיקה בהדר יוסף. וזה למרות הטראומה שעברה בצעירותה, זו שכמעט גרמה לה להיפרד מהמסלול.
לרגל חגיגות 70 שנה למדינת ישראל, ONE עם פרויקט תיעודי מיוחד של הספורטאים הגדולים ביותר. אלה שהיו שם ברגעים שעיצבו את הספורט הישראלי, שעשו היסטוריה ורשמו הישגים גדולים שאיחדו את המדינה כולה "בדרך ל-70". איך הם חיים כיום, איך הם רואים את הספורט הישראלי ואיך נראית המדינה מבעד לעיניהם. בווידיאו ניתן לצפות בה מספרת על הרגע הגדול שלה ב-70 שניות: ההעפלה לגמר האולימפי, ארבע שנים אחרי הטבח במינכן.
אסתר רוט: הגיע הזמן שישברו את שיאייאסתר רוט שחמורוב, בת 65, אתלטית לשעבר, הייתה שם במשחקים האולימפיים של מינכן 1972. המאמן שלה, עמיצור שפירא ז"ל, היה אחד מה-11 שנרצחו בטבח הנורא. הצלקת הזו נשארה בלב שלה לתמיד. היא החליטה לפרוש, אבל שבה להתחרות רק כדי להעפיל לגמר ההוא ולסיים במקום השישי ב-100 מטר משוכות במונטריאול 1976. אם לא המסוממות שהקדימו אותה, אולי הייתה זוכה גם במדליה היסטורית. מאז ועד היום, על אף שעברו שנים רבות, היא עדיין מחזיקה בשיאי ישראל ונחשבת לאתלטית הצברית הגדולה מכולן. זו שנלחמה בוועד האולימפי הבינלאומי על ההכרה בנרצחים, זו שהבינה שהעולם מונע מאינטרסים מגעילים ושפלים, זו שלמדה שהספורט לא באמת כל כך נקי וטהור - עוד לפני שהחליטו לצאת ולבדוק ספורטאים. זו שאף אחד לא ישכח.
אסתר, המדינה בת 70. איך את חוגגת את הרגע הזה?
"זה גיל מכובד, כמו גם הגיל שלי. כשאתה מסתכל אחורה, רואים את ההתקדמות באצטדיונים, בתפיסה של האנשים שאחראים על הספורט ובגישה לספורט. אני אתן לך דוגמה על האתלטיקה. אנחנו נמצאים באצטדיון האתלטיקה ובזמני לא היו המון מקצועות שאישה הייתה יכולה לעשות אותם, כך שכיום אין הגבלה שאישה תקפוץ משולשת, תרוץ מרתון או תקפוץ במוט. וזה תקף גם לדברים אחרים בחיים שלנו, כמו שאנחנו רואים טייסות למשל. אין הגבלה לנשים וזה משמח מאוד".
תמונת י"א הספורטאים שנרצחו (שחר גרוס)אני יודע שאת צנועה, אבל אפשר לומר שאת היית זו שפרצה את הדרך מבחינת ספורט הנשים בישראל?
"אי אפשר להשוות בין מה שהיה אז למה שקורה כיום, כי זה באמת שינוי גדול. לא חשבתי על זה שאלך לפרוץ דרך. הגעתי בצורה מאוד תמימה לספורט. הייתי תמימה. פשוט הקשבתי להוראות המאמן וביצעתי. הייתי מבצעת טובה. באתי מבית דתי ולא ספורטיבי. אבל כן, בימים שלי, הכל היה די בהתחלה, בכל דבר. אם תשאל אותי מה המודל לחיקוי שהייתה לי, אז לא היה דבר כזה. במבט לאחור, זו הייתה פריצת דרך ורק אחר כך ראיתי שהייתי מקור להשראה עבור הרבה אחרים. והייתי ממש אישה, הרי ילדתי תוך כדי וחזרתי לספורט אחרי לידה, ולהבין שאישה יכולה לעשות את זה - זה משהו שלא היה ידוע בזמנו, או פשוט לא היה".
עד היום ההישגים והשיאים שלך מחזיקים, שזה בכלל דבר מדהים.
"זה דבר מדהים, אבל לא דבר טבעי. אולי חוץ משתי מדינות, אין אף דוגמה כזאת. זה כמו שיא בתוך שיא. גם אם ישברו את השיא עכשיו, זה לא יקנה לאתלטית שתעשה את זה את הדירוג שהיה לי לפני 45 שנה כי השנים עשו את שלהן".
אבל איך מסבירים את זה שב-100 מטר כמעט אף אחת לא מצליחה לעבור את התוצאה שלך בארץ?
"יכול להיות שהשנה יהיו כמה מועמדות. יש שתיים-שלוש בנות שהולכות חזק על המשימה הזו והן מאוד נחושות. כשיש תחרות, זה יכול להיות טוב".
אסתר רוט שחמורוב וספורטאיות נוספות שעשו היסטוריה (נעם מורנו)ובכל זאת, השיא הזה מחזיק למעלה מ-40 שנה, זה המון זמן.
"בכל קנה מידה, זה הרבה זמן. הגיע הזמן שישברו אותו".
יש איזה רגע שאת יכולה להצביע עליו בתור הרגע הכי גדול שלך?
"קשה לי להגדיר את זה כי מהרגע שעליתי על המסלול, בכל שבת התחריתי וקבעתי שיאים חדשים, עד שבסוף הייתי צריכה לשבור את השיאים של עצמי. כל החיים של ספורטאים הם מטרה אחת גדולה. בכל פעם שירדתי מדוכן המנצחים, שמתי את המדליה בתיק וחשבתי על המטרה הבאה. לא היו לי שלבים שנהניתי ממה שעשיתי, אבל כיום אני יכולה להסתכל על החיים הספורטיביים שלי ולומר בגאווה שעשיתי את זה בצורה טהורה, נקייה, טבעית ובריאה".
הגמר האולימפי הראשון של ספורטאי ישראלי במשחקים האולימפיים היה אולי הרגע הכי מדהים שלך?
"כן, אבל החלום של כל ספורטאי זה להגיע למדליה. היו כמה דברים בדרך שגרמו לכך שלא אגיע לזה, כמו גורמים פוליטיים שחדרו לתוך הספורט והכשילו את המשימה העיקרית שלי".
אסתר רוט-שחמורוב בריצת משוכות (מערכת ONE)מה זאת אומרת גורמים פוליטיים?
"זה אומר שבמינכן חדרו מחבלים כדי להעלות את השם של הפלסטינים על המפה, זה אומר שזה הגיע לרצח, זה אומר שכאשר הייתי צריכה להופיע במוסקבה נשארתי בבית בגלל החלטה פוליטית".
בעניין הזה, בעינייך, יש התקדמות כל שהיא כיום?
"לא. אני חושבת שהאינטרסים הלאומיים עדיין גוברים על כל דבר. היום הם גם מממנים את הספורט ואת המדינות, אז הם אלה שמחליטים. למשל, קח את כל הגוש המזרחי שהחליט לפאר את כל המדינות שלו באמצעות הספורטאים, כשהעניקו להם כל מיני דברים אסורים וגרמו להם לבעיות בריאותיות. הם גרמו לנשים לא ללדת, גרמו למחלות שהגיעו בהמשך - ואת זה לא שומעים כל כך בתקשורת שם, אלא רק על ההצלחות. זה דבר פסול. צריך לעשות משהו בנושא הזה אולי, כמו למחוק את כל מה שהיה ולהתחיל את הכל מההתחלה בצורה טהורה. כל מי שסיימו לפניי במונטריאול היו מסוממות. כל מי שלפניי היו מהגוש המזרחי. אנחנו יודעים שכיום רוסיה פסולה מלהתחרות במשחקים האולימפיים, אנחנו יודעים את כל השקרים שלהם, ואני התחריתי בתוך זה".
זאת אומרת שאת, בניגוד למתחרות שלך, באת תמימה לחלוטין.
"מה זה תמימה? זה לא היה קיים בארץ, לא היה את הידע על זה בכלל. וגם אם נניח והייתי רוצה לקחת, המוסר שלי לא היה מאפשר את זה. הדרישה של כולם להגיע לשיא היא לא החשובה, אלא הדרך שאתה עושה והמצפון שלך. יש ספורטאים שבראש סדר העדיפויות שלהם נמצאת התהילה והיא מסנוורת אותם עד כדי כך שגם כיום יש כאלה שמוכנים לפגוע בגוף שלהם באופן מודע. למה? ספורט נועד כדי לעשות ספורט, זה בריאות. זה שאנחנו מייצגים מדינה בדרך זה בסדר, אבל לא צריך לאבד פרופורציה".
נשארה תמימה. רוט שחמורוב (איתי כהן)לתפיסתך, אם ספורטאי לא יתחרה תחת דגל ישראל זה בסדר?
"זה מורכב. אני אתן דוגמה אישית שלי. אחרי מינכן אני לא רציתי להמשיך יותר. מה שגרם לי להמשיך זה העניין של לייצג את המדינה והנרצחים. בעצם זה שהמשכתי, זה עשה את שלו. במקרה הזה ממש מחקתי את האגו האישי שלי. כשהגעתי למסלול בפעם הראשונה, המאמן שלי עמיצור שפירא, אחד מהנרצחים, קבע לי כבר אז שאני הכי מתאימה למשחקים האולימפיים ושנגיע לשם. וכשהגעתי לשם, פתאום קרה הרצח. עזבתי באמצע, חזרנו ארצה אחרי הרצח, נישאתי, ילדתי, נשארו לי שנתיים וחצי עד למשחקים האולימפיים הבאים ואז קיבלתי את ההחלטה לצאת בחזרה להגשים את החלום שלנו. יצאתי במפורש כדי להשלים את המשימה. ידעתי שאני הולכת לבצע את זה, לשקם את הגוף, לצמצם את הפער ביני לבין כל המתחרות, להתאמן עם הבעל שלי תוך כדי גידול ילד ולהגיע שוב למשחקים האולימפיים. והגענו לגמר".
כשהחליטו בסופו של דבר בוועד האולימפי הבינלאומי לקיים בריו 2016 טקס לזכר הנרצחים במינכן, מה זה אמר בעצם מבחינת כל מי שלקח חלק במאבק על ההכרה הזו?
"היו הרבה פאשלות במינכן, מכל היבט שמסתכלים עליו. הגרמנים עשו אולימפיאדה יפה וכשהמחבלים חדרו הם רצו לטאטא את זה מהמדינה שלהם, להשליך את זה למדינה אחרת וכשתעבור האולימפיאדה אז להמשיך במשא ומתן. לכן הם הסתירו במשך 40 שנה מה בדיוק קרה שם ואיך זה התנהל. כעבור 40 שנה, העיתון הגרמני דר שפיגל החליט לבצע חקירה ורק אז פתחו את כל מה שהיה וגילו את כל הפאשלות - ואז משהו השתנה בתפיסה. בנוסף לזה, הגישה השתנתה כי אנשים התחלפו, וכשהם ראו את הצדק הם גם החליטו לעשות מעשה כמו להקים אנדרטה מיוחדת באצטדיון האולימפי בגרמניה ולקיים דקה דומיה במשחקים האולימפיים. זה נעשה מאוחר, דקת הדומיה עדיין לא הייתה בטקס הפתיחה, אבל טוב מאוחר מאשר בכלל".
נשיא הוועד האולימפי הבינ"ל תומאס באך בטקס לזכר חללי הי"א, בכפר האולימפי בריו (עמית שיסל)כשדבר כזה קורה, זה ניצחון מבחינת מדינת ישראל?
"זה כאילו תיקון של המעוות. זה חשוב שיידעו. כל המלחמה של המשפחות בנושא הזה גרמה לצד השני להבין שלא מוותרים על הנושא הזה, והוא עשה מעשה".
ומה הטקס הזה עשה לך באופן אישי?
"באופן אישי, יצאתי מאוכזבת מהמשחקים האולימפיים כי הבנתי את האינטרסים שמתנהלים בעולם. זה הכל אינטרסים. לא חיפשו את הצדק. איבדתי את התמימות שלי שם. לא הבנתי איך אנחנו נענשים אחרי הטבח הזה, איך אנחנו חזרנו הביתה ואנחנו לא מתחרים? כיום, אני רואה איך זה משליך ממש על כל היבט אפשרי בחיים שלנו בעולם הזה. לא נותנים למכור מכוניות על חשמל כי מה שמעניין זה שהעסקים ימשיכו להצליח, אבל לא מעניין אף אחד אם זיהום האוויר יימשך. זה ככה גם בכלכלה. אין שום אינטרס חברתי בעולם הזה".
אבל יש איזה שינוי ביחס, לא?
"מאותו הרגע, עולם הספורט השתנה. הכל זה עניין של ביטחון עכשיו. כשאומרים אולימפיאדה, אז הדבר הראשון שעולה זה קודם כל העניין הביטחוני והאבטחה. כל העולם השתנה בגלל הטרור".
אסתר רוט שחמורוב. "השאלה היא מה סדר העדיפויות" (רדאד ג'בארה)את מרוצה או גאה מאיך שהמדינה שלנו נראית כיום?
"יש במה להתגאות. כשיצאתי ממינכן בתחושה שאין לנו מה להציע לעולם פרט לשמש היפה שזורחת כמעט כל ימי השנה. הרי אין לנו את הנפט ואין לנו כלום חוץ מזה. אבל הנה, הגענו לימים שיש לנו גז טבעי שאנחנו יכולים למכור לאחרים, הטכנולוגיה שלנו היא מהמובילות בעולם וקשה להתנהל בלעדיה, כל דבר פרח, צמח וגדל במדינה הזו. הרמנו בניינים והכל התפתח. זה משהו שאפשר להתגאות בו".
כמות המתקנים היא מספיקה לאתלט ישראלי?
"אף פעם זה לא מספיק, אבל יודעים שזה חשוב ועושים צעדים להתקדמות".
חסרים לנו גם אתלטים צברים, כמוך.
"תמיד יש, השאלה היא מה סדר העדיפויות שלהם. משחקי הכדור מושכים אותם יותר וצריך לתת להם אפשרויות ותקווה בענפים האלה כי התמורה שאתה מקבל על המאמצים הכבירים שאתה עושה הם לא בהתאם. לכן אנחנו כבר לא רואים ספורטאים צברים שמתעסקים כל כך באתלטיקה קלה, וזה חבל כי יש לנו אפשרות להתאמן פה במשך כל השנה".