כבר שנים שלא זכורה אווירה רגועה כל כך לפני משחק של נבחרת ישראל. גם מול נבחרות חזקות כמו בלגיה, שהייתה בשיאה בקמפיין הקודם (בסופו העפילה למקום הראשון בדירוג העולמי של פיפ"א), האמנו שאפשר לעשות משהו - אבל לא מול איטליה. כשהגרלת מוקדמות המונדיאל זימנה את האיטלקים והספרדים, טובי פרשננו קראו לצאת למקצה שיפורים של שנתיים, כי הקמפיין הנוכחי כבר אבוד. וזו הייתה האווירה שאפיינה את השעות שלפני המפגש מול האזורי.
הקהל הישראלי, האופטימיסט, נדבק ככל הנראה באופי של המאמן הלאומי. הוא מבין יותר (אחרי שחטף בראש בקמפיין הקודם), משלים עם העובדות (כנראה לעולם לא נהיה מאריות אירופה), סבלני יותר (אלפים נותרו בסיום למחוא כפיים לשחקנים) ורק רוצה לראות שהנבחרת שלו לא מגיעה להעביר את הזמן. לא בכדי ערן זהבי הודיע מראש: "לא נתבטל מול איטליה", והנבחרת שלו קיימה.
עוצר נשימה: צפו בבן חיים מקשית מעל בופון
זה היה כמו משחק חוץ עבור אלישע לוי, שמבחינתו ציפה לפתיחה טובה יותר של הקמפיין. קרוב ל-4,500 איטלקים היו בסמי עופר, נו טוב, "כאילו" איטלקים, שהגיעו עם שלל החולצות של אינטר, יובנטוס, מילאן ועוד, והיו תומכים נלהבים של הנבחרת האורחת. כשסמי עופר שקט כל כך (מתי כבר יהיו שירים לנבחרת?), גם כשמרקו וראטי עוצר כדור במרכז המגרש שומעים זאת בקצה היציע.
 |
| שחקני נבחרת ישראל. לא התבטלו (אחמד מוררה) |
|
| |
כבר מן הפתיחה אלישע לוי נראה לחוץ על הקווים ובצדק. זו איטליה על שלל כוכביה. אלופת העולם מ-2006 שגם ביורו האחרון עשתה צרות לנבחרות מדהימות. אלישע ידע שהמשחק הזה יכול להפוך אותו לגיבור לאומי ללילה, או לחלופין לשלוח אותו ל"עמדת התירוצים" אותה כל כך אהב קודמו בתפקיד. הוא לא רצה להיות המתרץ, אלא המפנטז.
המצב הראשון לאיטלקים עבר בשלום. כדור גובה הורם לרחבה (כל אוהד ישראלי רועד כשזה קורה, סיוטים מהעבר) וגורש קלט בקלילות. מיד לאחר מכן לבירם כיאל נקרעה החולצה ואיש באצטדיון לא שם לב פרט למאמן. זו אנקדוטה קטנה שמוכיחה את המסקנה שאליה נגיע בהמשך - אלישע הגיע לעבוד. הוא חי את המשחק, מגיב מהר וביעילות ולא מוכן להתעסק בשטויות.
למרות זאת, שטות של ניר ביטון במרחק של 18 מטרים מהשער, בנוסף לסגירה לקויה בהגנה, הובילו לשער הראשון של האיטלקים, שהימם את האצטדיון הדומם ממילא, אך את הקהל ה"איטלקי" שמעו היטב. מהר מאוד אלישע לוי חזר להתיישב בספסל וצפה מהצד בתצוגת הגנה איטלקית משובחת, שהעלימה את שחקני ההתקפה של ישראל.
 |
| אלישע לוי (אחמד מוררה) |
|
| |
שתי דקות לאחר שגורש הוציא את הכדור השני מהרשת, אלישע כבר הבין שאפשר לשים את החליפה המחויטת בצד (דווקא מתאים לו) וכשהוא קיבל אוויר לגבו המיוזע מהלחות בסמי עופר, גם הנבחרת קיבלה לפתע משב רוח משער נפלא של טל בן חיים, שהרים את חיפה על הרגליים וכך גם את התקוות של החבורה בכחול - אפשר לעשות את זה.
כולם במחצית דיברו על בן ביטון, שהיה החלש במגרש. לוי הוכיח שהוא לא מפחד מהביקורות של התקשורת והלך עם מי שהוא מאמין בו. אם בשריקת המחצית הייתם עוברים אחד-אחד ביציעים ושואלים מה יקרה בדקה ה-46, סביר להניח שלפחות 80% מהם היו אומרים שבן ביטון יירד לספסל. ה-20% הנותרים היו אומרים ששרן ייני. אלישע לא "מודה" בטעות - ונותן למגן של האלופה את הביטחון להמשיך (היסס בהתחלה, אך השתפר משמעותית בהמשך המחצית השנייה).
רבע השעה הראשונה של המחצית השנייה נתנה תקווה. אלישע הלך מצד לצד על הקווים, קרא לשחקנים להגיע אליו בכל הפסקה לעוד תדריך, עוד ניסיון, עוד דרבון קל. בהמשך, לאחר שקייליני ראה אדום, הבנו שיש לנו מאמן "עם ביצים", כמה התגעגענו למאמן כזה בנבחרת ישראל.
 |
| טל בן חיים חוגג (אחמד מוררה) |
|
| |
אלישע הגיב מיד. שלף את האס הספרדי עומר אצילי והנבחרת החלה לתקוף את האיטלקים. מה זה לתקוף, בליץ. היינו כחולמים. השער השלישי הוא שער שיכול להגיע ואין מדובר בטעות כזו או אחרת של ההגנה או בנבחרת אנמית שספגה 3:1 קליל. לוי יכול בהחלט להיות גאה במשחק של קבוצתו שחשבה קדימה כל הזמן, דוידזאדה וביטון שיחקו על החצי ומעלה וכולם היו חדורי אמונה שאפשר לעשות את זה. בפועל, גורש התמודד עם ארבע בעיטות למסגרת, רק אחת מהן הוא הציל. קורה.
בשלב מסוים, אלישע לוי ממש התחנן לשחקנים שלו לעלות קדימה - להאמין. הוא עמד בקצה האזור הטכני שלו, זה שהכי קרוב לשער של בופון, וסימן עם היד לכיוון שער היריב. למרות היכולת הטובה והאופטימיות הרבה להמשך, אלישע לוי יודע שזה עדיין הפסד בסופו של יום. אבל לפחות אפשר להגיד שמה שהוא וזהבי הבטיחו במסיבת העיתונאים לפני המשחק, קוים ועוד איך. ישראל אכן לא התבטלה מול איטליה.
"נראינו טוב, אבל תכלס, מי שמבקיע שערים הוא המנצח", אמר אלישע בכנות במסיבת העיתונאים שלאחר המשחק וניסה להסביר מה נראה בקמפיין הנוכחי: "לא נשברנו, ידענו לחזור. אחרי ההרחקה של קייליני שיחקנו כדורגל טוב, היה מומנטום אדיר ואני חושב שיכולנו להפוך את התוצאה. יש לנו מה למכור, כולם ראו את זה. המגרש היה מלא והקהל אהב את נבחרת ישראל, אהב את הגישה ואת זה שלא התבטלנו. אבל שום דבר לא משנה את העובדה שלא הבקענו, לכן הפסדנו את המשחק".
 |
| שחקני ישראל חוגגים (עמית מצפה) |
|
| |
כשמאמן מגיע למקום מסוים, תמיד נערכות השוואות אוטומטיות לקודמו. לוי לא "ערבב" אותנו במונחים פטריוטיים שחוקים, לא ניסה ללכת מהאגפים, אלא הסתכל ישירות בעיניים של כולם ואמר את שעל לבו - כמו אלישע. הנבחרת שלו תהיה בצלמו, כבר כעת ניתן לראות זאת. הוא מעולם לא היה טקטיקן גדול, שחקנים מספרים שלפני המשחק הוא בקושי הראה להם קטעי וידאו על איטליה. אלישע שומר את השחקנים שלו רעננים ועם ראש פתוח, לא ממלא להם את הקופסה במאה הוראות ש-80% מתוכן במילא נשכחות כששחקנים כמו טל בן חיים, ערן זהבי וניר ביטון מקבלים את הכדור, אלא נותן להם לפרוח.
אחרי קמפיין שבו שמענו רבות על טקטיקה וקיבלנו בעיקר פאניקה, פתאום בין לילה צמחה לה נבחרת חצופה, רעבה, מאמינה, שנותנת את כל הלב על המגרש (יופי כיאל). מי שיצא מההפסד לאיטליה מסמי עופר, לא חזר עצוב. כשהתחושה הזו מילאה את הגוף בעבר, זה הגיע מייאוש. הפעם, דווקא היה שביב של תקווה. אם אלישע יעמוד במילה שלו וידבוק בדרך שהתחיל, עוד יגיעו ימים טובים לנבחרת ישראל.