יוסי אבוקסיס יכול לחייך. לא בגלל הניצחון המוחץ שהשיג על מכבי חיפה עם בני יהודה, אלא בגלל שאתמול (שני) הוא ירד באופן רשמי מקום אחד בטבלת ה"אנשים שהכי שנואים על אוהדי בית"ר ירושלים". את המקום הראשון תפס בעל כורחו שוער העבר של הקבוצה, אריאל הרוש, שאפילו כבש ברוב חוצפתו את השיר המפורסם. עד הקיץ, אוהדי בית"ר שרו על הבגידה של אבוקסיס (שעבר מצהוב לאדום ב-2001). המילים נותרו זהות חוץ מאחת: "אריאל" במקום "אבוקסיס". האמת, נשמע קצת פחות טוב, אבל לצהובים שחורים ביציע לא אכפת – אויב המדינה הגיע לטדי.
הוא כבר היה שם עם קבוצה אחרת (מכבי נתניה), הוא כבר ספג קללות רבות, הודעות נאצה, איומים ומה לא בעצם. אבל אריאל הרוש הראה אתמול בראש ובראשונה שהוא מקצוען. הוא לא עשה פרובוקציות מיותרות, לא תנועות ידיים, אפילו המבט הוסט רק לעבר היציעים שמאחורי השערים. באתי, התגוננתי, ברחתי – וכמה שיותר מהר.
0:0 מאכזב בין בית"ר להפועל ת"א
זה התחיל כבר לפני שנשרקה שריקת הפתיחה. כולם התעסקו ב"מה יקרה עם הרוש", האם השוער יצלח את המשחק הטעון ממילא? כיצד יתמודד עם הגידופים מצד אוהדי בית"ר ומנגד, האם יצליח לסחוב את המשקל הגדול שמונח על כתפיו כשוער הפועל תל אביב, שלא ידעה יציבות בין הקורות מאז עזב אותה וינסנט אניימה.
הלחשושים החלו כבר בחוץ. בכל מקום אפשר היה לשמוע קללות, כאילו אוהדי בית"ר לא חיכו לפתיחת העונה, אלא רק לפגוש את השוער. הגיהנום של טדי חיכה לבואו של הקורבן התורן שאמור להיכנס בפתחו, ובקריאות ה"בוז" הצורמות (והצפויות) שספג הרוש עם עלייתו לכר הדשא ניתן היה לחוש שמדובר בערב שהרוש לא ישכח. אפילו הוא הודה בסיום: "כבר הייתי פה עם נתניה, היום זה היה קצת יותר אגרסיבי".
הרוש: מוזר להיות בטדי עם מאבטחים
הפעם האחרונה שעלה אל כר הדשא שחקן כדורגל שמלווה במאבטחים הייתה בפברואר 2013, כששני הצ'צ'נים של בית"ר ירושלים ערכו הופעת בכורה בגוב האריות הירושלמי. גם אתמול, באותו אצטדיון (ואם מישהו תהה – זה היה גם אותו מאבטח) גם אריאל הרוש זכה לכבוד המפוקפק. "זה לא משהו שאני ביקשתי", טען בחצי חיוך לאחר המשחק, "אני חושב שפשוט רצו להימנע ממצבים מביכים".
קצת אחרי שמונה בערב. הרוש עולה ורץ להתחמם בשער שקרוב לאוהדיו. מחא כפיים לאוהדים האדומים מקדימה, כשמאחור אלפים מקללים אותו. מכיוון מזרח קללות לאחותו הנחמדה, מכיוון מערב קללות שמגיעות לעשרה דורות אחורה של משפחת הרוש המורחבת. מעורב ירושלמי.
 |
| אריאל הרוש (משה חרמון) |
|
| |
הרוש מתנתק. מנהל את החימום בנינוחות, מדי פעם ניגש שוב לאוהדי הפועל להודות על התמיכה. דווקא השוער השני, צליל חתוכה, היה זה שהתקרב יתר על המידה אל אוהדי בית"ר כשניגש להביא את אחד הכדורים שהורחק עד למרחק של מטרים ספורים מהיציע המזרחי. כמה שהם היו רוצים שזה יהיה הבחור עם הספרה 1 על הגב כדי להגיד לו מקרוב, אם הוא עוד לא ידע, כמה שונאים את הפועל בבירה.
המשחק נפתח בשירה מחרישת אוזניים, שהתחלפה שוב בקריאות בוז כשהשוער האדום מניח את הכדור בפעם הראשונה על נקודת החמש. בארגנטינה מחכים שיבעט כדי לצעוק בקול "פוטו!", בבלומפילד נוהמים לקראת ה-"מני**!" המסורתי, בטדי הבוז פשוט נמשך עד שהכדור נוחת במרכז השדה. והרוש? כאילו מדובר בשירת ציפורים עבורו, מתעכב בכל בעיטה, סופג עוד שנאה – ובועט.
 |
| אריאל הרוש (משה חרמון) |
|
| |
בפעם הראשונה שהשוער היה צריך למתוח את איבריו, דובב גבאי שחרר פצצה שכמעט וחדרה לרשת, אך הרוש הדף לקרן בהצלה מרשימה. בפעם הבאה שהשוער הניח את הכדור על החמש, הוא כבר התעכב לקחת לגימה קטנה מהמים, סמול טוק עם שופט הרחבה, כאילו שהוא שומע מה יש לו להגיד עם הרעש הבוקע מהיציע המזרחי הסמוך.
הדיפות וירטואוזיות, ריב עם מביא הכדורים וחוסר ריכוז בסיום
המשחק לא התעלה לרמה גבוהה ויחד עם נפילת המתח והיכולת המנומנמת של שתי הקבוצות ככל שהדקות נקפו, גם קריאות הבוז כבר התחילו להישמע כמו שריקות צרצרים. עד שהגיעו הדקות האחרונות.
לידור כהן בועט כדור סתמי אל עבר השער שחולף ליד העמוד, הרוש (לאחר זינוק סתמי) מרים את הראש ורואה כדור שמסר מביא הכדורים הצעיר ניתז לעברו, הוא ספק נוגח - ספק סופג אותו בראשו, ומתחיל דין ודברים עם הילד, שלא כל כך מתייחס לאויב וחולף על פניו כדי לקחת את הכדור השני. שופט הרחבה מנסה להרגיע, השוער לא נרגע. מה ש-18,000 אלף ירושלמים לא הצליחו לעשות, ילד אחד קטן הצליח – הרוש איבד ריכוז, וכמעט גם את המשחק.
 |
| אריאל הרוש (משה חרמון) |
|
| |
הדקות האחרונות היו נוראיות מבחינת השוער. הוא יצא לא טוב, עמד לא טוב, השתולל ברחבה והיה כל כך קרוב לתת לכל אלה שקיללו אותו את מבוקשם - לרדת מושפל ביחד עם חבריו מכר הדשא בטדי, עם הפסד בקרב הכי אמוציונאלי שיש לכדורגל הישראלי להציע.
"זה מוזר", הודה הרוש לאחר המשחק, "אבל צריך להבין שעברתי ליריבה שלא כל כך אוהבים כאן בלשון המעטה". והאוהדים? כנראה שאיכזבו את השוער: "לא שמעתי כל כך. חשבתי שיקללו יותר, או שפשוט הם לא קיללו מספיק". אחרי המשפט הזה, הרוש ככל הנראה לא יתאכזב בפעם הבאה שכף רגלו תדרוך בטדי.
 |
| אריאל הרוש (משה חרמון) |
|
| |
עם שריקת הסיום ניגשו אל עבר הרוש כל השחקנים, עברו אחד אחד, חיבקו ונישקו, "זה בשבילך" סטייל. השוער היה נרגש מהמחווה. "כל השחקנים ידעו שיש לי כתם בבית"ר וידעו מה קורה פה. כולם רצו לשחק בשבילי, ככה זה צריך להיות בקבוצה".
החולצה הכחולה עם הסמל האדום יורדת מגופו של הרוש וחושפת גופיה מיוזעת, אליה התנקזו כל הימים האחרונים, הכתבות, ההשערות, ההיערכות, הקללות והגידופים, קריאות הבוז וגם התמיכה, הלחץ ומעל הכל: השנאה. השוער צועד שוב עם המאבטח של סדאייב וקאדייב אל עבר חדרי ההלבשה, שם במקלחת הוא שטף מעצמו את מה שנשאר מעוד ערב בטדי, בידיעה שזה מה שיקרה גם בפעם הבאה – כי פשוט אין אופציה אחרת עבור האויב מספר 1 של היציע המזרחי שפעם, מי היה מאמין, היה ביתו.