לא צריך להיות גאון כדורגל גדול או בעל תואר בסטטיסטיקה כדי להבין שלהפועל תל אביב מודל 2018/19 יש בעיה קשה בכל הנוגע לכיבוש שערים. המספר 3 בטור שערי הזכות מדבר בפני עצמו, והוא בעיקר גורם לאנחות ייאוש בקרב אוהדי הקבוצה. לפיכך, החלטנו השבוע ב״מספרת לחיבור״ לבחון את הנתון העגום בראי ההיסטוריה, וכן לנסות לנתח את הבעיות האדומות לעומק, דרך המספרים.
זיכרון גורלי
ראשית, ניסינו להבין עד כמה חריג מספר הכיבושים הנמוך של הקבוצה. בחנו את הכובשות הגרועות ביותר בכל עונה מאז הקמת ליגת העל (עונת 99/00) והתוצאות, די מדאיגות מבחינת האדומים. הקבוצה של קובי רפואה כבשה 0.43 שערים למשחק העונה עד כה, רק כפסע מהממוצע הכי נמוך שנרשם אי פעם (לאורך עונה שלמה). הקבוצה שזכתה לכבוד המפוקפק היא מכבי נתניה, אשר בעונת הירידה והפירוק שלה ב-2015/16 כבשה 0.42 שערים למשחק. מלבד שתיהן, אין אף קבוצה שכבשה פחות מ-0.6 שערים למשחק בהיסטוריה של הליגה.
בדקנו גם את הפועל תל אביב עצמה לאורך ההיסטוריה, כאשר חיפשנו מהם הרצפים הארוכים ביותר של משחקים ללא כיבוש שרשמה. הרצף הנוכחי עומד על ארבעה משחקים, בדיוק כמו שקרה לה עוד ארבע פעמים בליגת העל: מהמחזור ה-15 עד ה-18 בעונת 2004/05 (שלושה הפסדים ותיקו), מהמחזור ה-5 עד ה-8 בעונת 2007/08 (ארבעה הפסדים), מהמחזור ה-19 עד ה-22 בעונת 2012/13 (ארבעה הפסדים, כולל ה-4:0 הזכור בדרבי), והמחזור האחרון בעונת 2015/16 בצירוף שלושת המחזורים הראשונים בעונת 2016/17 (שתי תוצאות תיקו, שני הפסדים).
כדי למצוא רצף ארוך יותר, פתחנו את הארכיון והגענו לעונת 1996/97, אז הליגה הבכירה הייתה הליגה הלאומית. הפועל ת״א רשמה אז שישה משחקים רצופים ללא כיבוש, בהם חמישה הפסדים ותיקו מאופס. נראה לי כי הבנו את הנקודה. הפועל ת״א אמנם ידועה כקבוצה עם אוריינטציה הגנתית בלא מעט עונות, אולם הרצף הנוכחי חייב להיעצר, לפני שגם דפי ההיסטוריה יתחילו לגרד בראשם.
משה סיני. המאמן ברצף הרע ב-1996/97 (רדאד ג'בארה)בחזרה להווה
עם כל הכבוד להיסטוריה ה"מפוארת" לעיל, אנחנו רוצים להתמקד בעונה הנוכחית. מי שמאוכזבים יותר מכל בקבוצה הם כנראה דווקא שחקני ההגנה, ולא שחקני ההתקפה. שכן, בעקבות התקופה השחונה, ממעטים לדבר על כך שההגנה של הפועל ת”א היא החזקה בליגה, עם שלוש ספיגות בלבד, רק שער חובה אחד בששת המשחקים האחרונים.
אלא שכל זה נדחק בשל הבעיות בהתקפה. בעיות שנראה כי אין לקובי רפואה וצוותו פתרונות אליהם עד עתה. יש שיגידו כי מדובר בבעיה מנטאלית גרידא, וכמאמר הקלישאה “אחרי השער הראשון, הכל ייכנס”. בהחלט ייתכן, אולם לפי הנתונים, זה לא נראה מעודד במיוחד.
רבים מסתמכים על המשחק מול מ.ס אשדוד כאינדיקציה ליכולתה של הקבוצה באדום להגיע למצבים. אלא שהמצב לא באמת כך. 33 איומים לשער היו באותו משחק זכור (ותודה ליואב ג’ראפי), בזכותם הקבוצה מדורגת שישית בנתון זו העונה. אולם אם נוריד את המשחק יוצא הדופן הזה, ניוותר עם ממוצע של 9.5 איומים למשחק, הנתון הנמוך ביותר בליגה.
כשממעטים לאיים, באופן טבעי ממעטים לכבוש, אולם עדיין קבוצות בתחתית הטבלה של מספר האיומים מצליחות למצוא את הרשת הרבה יותר. מכבי פתח תקווה, לדוגמה, מאיימת על השער 10.7 פעמים במשחק וכבשה 11 פעמים, פי 3.7 מהפועל תל אביב.
אחת הבעיות היא ברב-גוניות. גם עם על הנייר יש להפועל ת״א את היכולת לאיים בבעיטות מחוץ לרחבה, בפועל היא פשוט לא מבצעת זאת כהלכה. לפי נתוני InStat, מול בני יהודה, לדוגמה, רק בעיטה אחת מחוץ לרחבה, של אחמד עאבד, הלכה למסגרת, כשגם היא ממרחק של מעל 25 מטר. למעשה, במשחק זה, מתוך 11 איומים, חמישה הגיעו מתוך הרחבה, שישה ממרחק של מעל 25 מטר (חמישה מהם החוצה) ורק שניים בין 16 ל-25 מטר, שהוא המרחק ״המסוכן״ של בעיטות מחוץ לרחבה.
שחקני הפועל ת"א (נעם מורנו)אפילו מול אשדוד, משחק חריג בו האדומים איימו פעמים רבות על השער, הייתה רק בעיטה אחת למסגרת שהגיעה מחוץ לרחבה. ושוב, גם היא הייתה ממרחק של מעל 25 מטר. ברגע שהיריבה יודעת כי אין לה כמעט איום מחוץ לרחבה, היא יכולה להתמקד באזור בו אחוזי ניצול המצבים גם כך יותר גבוהים, בתוך הרחבה, להקשות על מצבים אלו ולגרום לכך שיהיו פחות נוחים ופחות ודאיים לכיבוש.
לנתונים שלעיל מתווספת גם הסיומת הבעייתית העונה של שחקני הקישור ההתקפי של הפועל ת"א, גם ממצבים נוחים. במערך בו משחקת הפועל ת"א, ה-4:2:3:1, ה-3 של הקישור ההתקפי הוא החלק ממנו אמורים להגיע מרבית המצבים והשערים. אחמד עאבד, רועי זיקרי ורמזי ספורי, אלו שמאיישים חלק זה במרבית המשחקים, הגיעו יחד ל-36 איומים, מהם 21 למסגרת, אולם הם לא כבשו אפילו שער אחד לרפואה (תרתי משמע).
אחמד עאבד (רדאד ג'בארה)חלוצים לא נפיצים
גם החוד במערך של רפואה, אותו חלוץ בודד שמרבית מסירות המפתח אמורות להגיע אליו, מתקשה לבוא לידי ביטוי. עומר דמארי עוד מגלה דיוק עם 9 איומים למסגרת מתוך 11, אך ללא מחץ. פייסל מוליץ', לעומתו, איים רק פעמיים על המסגרת, מתוך 12 איומים בסך הכל, רובם ככולם, אגב, בבעיטות, על אף היתרון בגובהו.
פתרון אחד בו יכול להשתמש קובי רפואה אך טרם עשה זאת מספיק הוא זעזוע של המערך (בו, יש להגיד, הוא מאמין מאוד) ושימוש בשני חלוציו (כשיהיו כשירים) בו זמנית על המגרש, כלומר 4:4:2. במצב זה, אמנם שני הקיצוניים ישאו בנטל הגנתי רב יותר, אולם אולי גם נראה משחק גובה מאיים בתוך הרחבה, כאשר דמארי ומוליץ' יפנו שטחים זה לזה וייאלצו את ההגנה היריבה להיערך בצורה אחרת.
עומר דמארי עם הכדור (רדאד ג'בארה)אין זה אומר שעל המאמן לפתוח כך בהכרח בהרכב, אולם בהחלט שינוי התקפי שכזה גם במצב של 0:0, דבר שלא בוצע עד כה, יוכל לתת יתרון להתקפה, במיוחד בדקות בהן ההגנה עייפה יותר. מוליץ' ודמארי שיחקו יחד על המגרש מעט מאוד העונה, כאשר באחת, במשחק מול סכנין, זה הסתיים לבסוף בשער שוויון בתוספת הזמן. אולי שווה לנסות זאת מעט יותר.
פייסל מוליץ' מאוכזב (רדאד ג'בארה)הקהל של הפועל ת"א היה סבלני יחסית עם שחקניו ומאמנו עד כה, אולם צריך לזכור, כי הם מגיעים למגרש בדיוק בשביל אותו ה"יש" עם הידיים המורמות באוויר כאשר הכדור נושק לרשת. גם הקהל האובייקטיבי עשוי לברוח ממשחקים של המועדון האדום כמו באש בקצב הזה. למעשה, ממוצע השערים במשחקיה של הפועל ת"א, 0.86, הוא הנמוך ביותר ב-31 הליגות המובילות של אירופה (ותודה לדף הטוויטר מינוס 11 על המידע). במילים אחרות, תנו לנו גולים, ואם אפשר כבר מול מכבי חיפה בשני (21:00).
אוהדי הפועל ת"א (נעם מורנו)המספר הנוסף
פיטוריו של גיא לוזון מבית"ר ירושלים היו צפויים לאור התוצאות האחרונות, אולם נראה כי היו צפויים גם לאור ההיסטוריה של המועדון. המאמן האחרון שהחזיק תקופה ממושכת של כמה שנים בבית"ר היה לא אחר מאשר מנהלה כיום אלי אוחנה (אימן קצת יותר משתי עונות). מאז, מתוך 21 מאמנים, רק מאמן אחד שרד תקופה של יותר מעונה מלאה בבית"ר ירושלים, אלי כהן השריף, שמונה באמצע עונת 2011/12 ועזב בסוף עונת הצ'צ'נים של 2012/13. ניר קלינגר, לתשומת לבך.
המעקב